איש שלטון החוק והדמוקרטיה המהותית

משנתו של השופט בדימוס ונשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר ז"ל, ראתה בהיותה של ישראל מדינה יהודית, כזו הדוגלת גם בערכים דמוקרטיים ומחויבת לשוויון מלא לכלל אזרחיה, ערך ראשון במעלה. תרומתו והישגיו בתחום שלטון החוק וזכויות האדם עיצבו את דמותה של המדינה, וראוי להוקירם ולשמרם

Flash 90

ביום שישי האחרון הלך לעולמו מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון בין השנים 1983-1995. לפני כן, כיהן בשורה של תפקידים בכירים ובהם הפרקליט הצבאי הראשי והיועץ המשפטי לממשלה.

בייחוד בימים אלה, חשוב להזכיר ולעמוד על משנתו הדמוקרטית-ליברלית של שמגר. דווקא כמי שהיה מזוהה כאיש האצ"ל, רוויזיוניסט שגדל על תורתו של ז'בוטינסקי, חשוב להכיר עד כמה השקפתו עלתה בקנה אחד עם ערכים ליברליים-דמוקרטיים, המזוהים שלא בטובתם בימינו עם "מחנה השמאל", שלא סתרו כהוא זה את העמדה הציונית, הלאומית, השמרנית והביטחוניסטית המובהקת שלו.

כיועץ משפטי, הנחיל שמגר נורמות יציבות באשר לשלטון החוק, והוא שעומד מאחורי הפרויקט האדיר של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, שנועדו ליצור אחידות ושוויון בהפעלת שיקול הדעת של שדרת היועצים המשפטיים והפרקליטות. לכל אורך השנים הטיף לצורך בעצמאות מקצועית של היועצים המשפטיים מפני התערבות ומפני מינויים פוליטיים.

שמגר לא ראה סתירה בין היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, לכך שתהיה מחויבת לשוויון זכויות מלא למיעוטים לכל האזרחים בחיים בקרבה:

אין זה אף פעם מיותר לשוב ולהדגיש כי היסוד היהודי והיסוד הדמוקרטי אשר בתוך עיקרינו מורים, שניהם, כי חובה לכבד זכויותיו של כל מי שחי עמנו, כמיעוט לאומי או דתי, כאורח לשעה כעובד לתקופה או בנסיבות אחרות כלשהן.

שמגר ראה בשמירה על זכויות האדם ערך ראשון במעלה. הוא ידוע בתור מי שקיבל את ההחלטה שלא להתנגד לכך שתושבי השטחים יוכלו לעתור לבג"ץ ולקבל סעד כנגד המדינה לאחר 1967. כשופט עליון, הדגיש במיוחד את הערך של חופש הביטוי כערך עליון שהכרחי לביקורת על השלטון במדינה דמוקרטית.

שמגר הבין היטב את תפקידו הייחודי של בית המשפט בישראל כמגן הפרט והמיעוטים, וכמי שאחראי בין היתר על שמירת ההיבט "המהותי" שבדמוקרטיה, שאיננה אך "שלטון הרוב", כפי שמנסים לטעון היום, ואלה הטוענים שעצם הביקורת השיפוטית נוגדת את "שלטון הרוב". הוא גם היה מודע לאיומים הקשים על מוסד זה, שבימינו אך הולכים ומתגברים:

דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם שמירה על זכויות הפרט בכלל וזכויות המיעוטים בפרט, ובית המשפט הוא המבצר של הדמוקרטיה הישראלית. רק הוא לבדו יכול להציב גבולות לשלטון, כל שלטון שהוא, מפני סחרחורת הכוח. לכן אין פלא שנשמעים קולות המבקשים לקצץ את כנפיו. זו סכנה לחירויות, משום שבית המשפט הוא המוסד היחיד שהאזרח, כל אזרח, יכול לפנות אליו אם הוא חש שנפגעה אחת מחירויותיו.

אף ש"המהפכה החוקתית" מיוחסת תמיד לאהרון ברק, נוטים לשכוח כי שמגר חתום גם הוא על בג"ץ "בנק המזרחי" בשנת 1995, כאשר פסק כי לבית המשפט סמכות לפסול חקיקה של הכנסת, על סמך חוקי היסוד משנת 1992. עוד טרם המהפכה החוקתית, תרם שמגר תרומה מכריעה לשמירה על שלטון החוק בכך שהרחיב משמעותית את זכות העמידה של עותרים ציבוריים בפני בית המשפט, ובכך פתח את הדרך לעתירות שעסקו בנושאים רבים שעל סדר היום הציבורי:

אוסיף מספר מילים על תפישת היסוד, המונחת ביסודה של הרחבת זכות העמידה: הרחבת הזכות נבעה מן הרצון לשרש תופעות של פגיעה בשלטון החוק ויחד עם זאת להרחיב את זכותו של האזרח מן השורה להעלות בפני בית המשפט תופעות פסולות, הלוקות בחוקיותן ופוגעות בכל אזרח בתור שכזה או בחברתנו, בתדמיתה, ביעודה ובטהרתה.

אף שלא הואשם כ"אקטיביסט", בהחלט היה גם היה כזה, ולא התבייש בכך:

אחד מתפקידיו החשובים של בית המשפט הוא להשרות על הציבור ערכים, ואי אפשר לעשות זאת בנרפות ובהשלמה עם המצב, בלי להיות אקטיביסט, בלי לעצב גישה עצמאית שאתה רוצה להקנות לציבור. בית משפט אקטיביסטי הוא זה שנכון להפעיל את סמכויותיו. בית משפט שאינו מחפש מוצא איך לחמוק מהחלטה, אלא משתתף בעיצוב דמותה של המדינה.

שמגר היה ביטחוניסט מובהק, לאומי-ליברל במלוא מובן המילה. מורשתו המשפטית חייבת להמשך, ואסור שההישגים שהושגו בתחום שלטון החוק וזכויות האדם בתקופתו ירדו לטמיון.

פורסם לראשונה ב-Ynet.