האם התערבות בית המשפט העליון בהגנה על זכויות חברתיות מרוסנת?

עיקר הוויכוח בישראל על בית המשפט העליון קשור לפסיקותיו בהגנה על זכויות אזרחיות ופוליטיות. אולם הדיון הציבורי ביחס לפסיקות בית המשפט בהגנה על זכויות חברתיות מצומצם הרבה יותר. בעוד שבקרב משפטנים נערך מזה שנים דיון ער בנושא זה, ואף הובעה ביקורת על בית המשפט העליון על כך שהוא לא מצליח למלא את תפקידו כמגן זכויות הפרט ושבפועל הוא משרת בפסיקה המגינה על זכות הקניין אינטרסים של בעלי הכוח הכלכלי בישראל, הציבור הרחב פחות עוסק בכך.

בית המשפט העליון | Flash 90

מהן זכויות חברתיות?

מקובל להבחין בין שלושה סוגים עיקריים של זכויות אדם:

1. זכויות אזרחיות ופוליטיות, כגון חופש הביטוי, הזכות לחירות, והזכות לבחור ולהיבחר.
2. זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, כגון הזכות לתנאי קיום נאותים, הזכות לבריאות, והזכות לחינוך.
3. זכויות קבוצתיות, כגון הזכות להגדרה עצמית, זכויות מיעוטים, והזכות לאיכות סביבה.

סקירה זו מתמקדת בסוג השני של זכויות, שנקרא להן כאן בקיצור "זכויות חברתיות".
זכויות אלה הוגדרו במשפט הבינלאומי, בין היתר, באמצעות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966.האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, כ"א 31, מס' 1037, ע' 205. לפי האמנה זכויות אלה הן הזכות לעבודה (ס' 6), הזכות לתנאי עבודה צודקים ונאותים (ס' 7), הזכות להתאגד באיגודים מקצועיים (ס' 8), הזכות לביטחון סוציאלי (ס' 9), הזכות להגנה על מוסד המשפחה (ס' 10), הזכות לרמת חיים נאותה (ס' 11), הזכות לבריאות (ס' 12), הזכות לחינוך (ס' 13), והזכות להשתתף בחיי התרבות ולהינות מיתרונות הקידמה המדעית ושימושיה (ס' 15).להרחבה, ראו: יובל שני "זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות במשפט הבינלאומי" זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל 346-297 (יורם רבין ויובל שני עורכים, 2004).

ההגנה החוקתית לזכויות חברתיות

בעוד שישראל הכירה בזכויות החברתיות ומקדמת אותן באמצעות חוקים רבים, לדוגמה באמצעות חוק לימוד חובה, חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, הזכויות החברתיות אינן מוזכרות כחלק מהזכויות המנויות בחוק-יסוד: חופש העיסוק ובחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בשנים הראשונות לאחר אימוץ חוקי היסוד האלה בשנת 1992, נטיית בית המשפט העליון הייתה להימנע מהכרה במעמדן החוקתי של הזכויות החברתיות. דוגמה לכך היא פסיקת בית המשפט העליון בפרשת שוחרי גילת משנת 1996, שבה כתב השופט תיאודור אור כי הזכות לחינוך לא זוכה להגנה מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.בג"ץ 1554/95 עמותת שוחרי "גיל"ת" נ' שר החינוך, פ"ד נ(3) 2 (1996). אולם עם השנים פסיקת בית המשפט העליון החלה להכיר בכך שזכויות חברתיות מסוימות זוכות להגנה חוקתית כ"זכויות בת" של הזכות לכבוד האדם המוגנת בסעיפים 2 ו-4 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. זוהי הגנה מוגבלת בכמה מובנים. ראשית, ההגנה הזו לא ניתנת לכל הזכויות החברתיות.בשנת 2004 בפרשת אדם טבע ודין, לדוגמה, בית המשפט לא הכיר בכך שהזכות לאיכות סביבה ראויה נכללת בזכות לכבוד האדם. ראו בג"ץ 4128/02 אדם טבע ודין נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד נח(3) 503 (2004). שנית, זוהי הגנה מוגבלת משום שבית המשפט פסק, לדוגמה בשנת 2005 בפרשת עמותת מחויבות,בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, פ"ד ס(3) 464 (2005). שהזכות החוקתית המוגנת מכוח זכותו של אדם לכבוד אינה כוללת את מלוא ההיקף שיכול היה להיות לזכות החברתית, אילו היתה זוכה להכרה חוקתית מפורשת בחוק יסוד כזכות עצמאית. באותו מקרה נפסק שהזכות לתנאי קיום נאותים כוללת רק את הזכות לקיום בכבוד במובן זכותו של אדם "לנהוג את חייו הרגילים כבן אנוש בלא שתכריע אותו המצוקה ותביא אותו לכלל מחסור בלתי נסבל" – או במילים אחרות, הגנה רק על המינימום הנחוץ לקיום בכבוד.שם. באותו עניין כתב השופט אדמונד לוי דעת מיעוט, לפיה הזכות הזו רחבה יותר וכוללת "תנאי מחיה נאותים". יחד עם זאת, למרות שהיקף הזכויות החברתיות מוגבל, בית המשפט העליון פסק בשנת 2012 בפרשת חסן שמעמדן של הזכויות החברתיות וההגנה החוקתית עליהן זהים לאלה של הזכויות האזרחיות והפוליטיות. כלומר, הדרך שבה בית המשפט העליון מפעיל את הביקורת השיפוטית שלו (בין היתר באמצעות דוקטרינת המידתיות) היא זהה בשני המקרים.בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 28.2.2012).

הדיון הציבורי

חשוב לציין: עיקר הפולמוס הציבורי בישראל על בית המשפט העליון הוא על פסיקתו בהגנה על זכויות אזרחיות ופוליטיות. ביקורת ציבורית הובעה לא פעם על פסיקה זו הן מצד מי שטענו שבית המשפט "פוגע במשילות" ומגן יתר על המידה על זכויות הפרט והמיעוטים על חשבון הגשמת רצון הרוב, והן מצד מי שטענו שבית המשפט דווקא אינו עושה די בהגנה על זכויות הפרט והמיעוטים, לדוגמה בהקשר של פעולות ביטחוניות בשטחים. הדיון הציבורי ביחס לפסיקת בית המשפט בהגנה על זכויות חברתיות מצומצם הרבה יותר. בעוד שבקרב משפטנים נערך מזה שנים דיון ער על פסיקה זו, ואף הובעה ביקורת על בית המשפט העליון על כך שהוא לא מצליח למלא את תפקידו כמגן זכויות הפרט ושבפועל הוא משרת בפסיקה המגינה על זכות הקניין אינטרסים של בעלי הכוח הכלכלי בישראל,לסקירה ביקורתית של טענות אלה ותשובה להן, ראו יואב דותן "בית המשפט העליון כמגן הזכויות החברתיות" זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל 129-69 (יורם רבין ויובל שני עורכים, 2004). הציבור הרחב פחות עוסק בכך.

כדרך לסקור את הפסיקה של בית המשפט העליון בתחום הזכויות החברתיות, אתמקד בעיקר בארבע זכויות חברתיות:

1. הזכות לתנאי קיום נאותים.
2. הזכות לביטחון סוציאלי.
3. הזכות לבריאות.
4. הזכות לחינוך.

אין מדובר בסקירה ממצה. מובן שלא אעסוק בכל פסקי הדין בתחום זה. בנוסף לכך אעסוק רק בפסקי דין שבהם בית המשפט העליון הסתמך על זכויות חברתיות באופן ישיר, כזכויות בת של זכות המנויה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לא אסקור לדוגמה פסקי דין שבהם בית במשפט הסתמך על זכויות אזרחיות ופוליטיות, כגון הזכות לחירות או הזכות לשוויון, אבל בפועל מהותית הגן באופן עקיף על זכות חברתית כמו הזכות לבריאות, כפי שהיה בפרשת עדאלה, שבה נדונה עתירה נגד תיקון לחוק שהתנה חלק מקצבת הילדים בחיסון הילד. העתירה שנדחתה הסתמכה על הזכות לשוויון, אך למעשה עסקה בעקיפין בזכות לבריאות.בג"ץ 7245/10 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' משרד הרווחה (פורסם בנבו, 4.6.2013). לסקירת פסק דין זה ופסקי דין נוספים מסוג זה, ראו: דפנה ברק-ארז "זכויות חברתיות במשפט הישראלי: הגנה ישירה, הגנה עקיפה ואתגרים להמשך הדרך" ספר אדמונד לוי 74-53 (אהוד גורדון עורך, 2017).

הזכות לתנאי קיום נאותים והזכות לביטחון סוציאלי

בשורה של פסקי דין הכיר בית המשפט העליון בהיקף מוגבל של הזכות לתנאי קיום נאותים ושל הזכות לביטחון סוציאלי. פרשת גמזו בשנת 2001 עסקה בפרשנות של סעיף בחוק ההוצאה לפועל ובשאלת ההגנה על חייב בתשלום מזונות.רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360 (2001). בפרשה זו נפסק ש"כבודו של האדם כולל בחובו...הגנה על מינימום הקיום האנושי".שם, בעמ' 375. הדגש כאן הוא על ה"מינימום". בכל פסקי הדין שעסקו בנושא זה בית המשפט פירש את הזכות לתנאי קיום נאותים בצמצום מסוג זה. כך עשה גם ביחס לזכות לביטחון סוציאלי. בפרשת מנור בשנת 2004, שבה נדונה עתירה נגד חוקתיות תיקון בחוק שהפחית את שיעור קצבאות הזקנה, נפסק ש"הזכות לקיום מינימלי היא חלק אינטגרלי מהזכות החוקתית לכבוד". כן נפסק באותו מקרה, כי הכרה בזכות החוקתית לביטחון סוציאלי שתוכנה מצומצם להבטחת תנאי מחיה בסיסיים בלבד אינה מעוררת קושי משום שהיא זהה לזכות החוקתית לקיום מינימלי בכבוד. אולם בית המשפט דחה את העתירה, משום שהעותרים לא עמדו בנטל להוכיח שהתיקון פוגע בזכויות אלה.בג"ץ 5578/02 מנור נ' שר האוצר, פ"ד נט(1) 729 (2004). גישה מצמצמת ניכרה גם בפרשת רופאים לזכויות אדם בשנת 2004. בפרשה זו נדונה עתירה נגד חוקתיות תיקון לחוק הביטוח הלאומי שקבע מי לא ייחשב "תושב" לעניין זכויות מכוח החוק. בית המשפט העליון פסק שהזכות לביטחון סוציאלי שנהנית מהגנה חוקתית היא זו המבטיחה תנאי מחייה בסיסיים – לא כל ה"אגד הרחב של זכויות וזכאויות" הנכללות בשירותי הביטוח הלאומי בישראל.בג"ץ 494/03 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' שר האוצר, פ"ד נט(3) 322, 333 (2003). העתירה נדחתה.

פסק הדין שממחיש באופן הטוב ביותר את ההגנה המצומצמת הזו, אשר תוצאותיה המעשיות היו בדרך כלל דחיית העתירות ואי-התערבות בחקיקה, הוא פרשת עמותת מחויבות משנת 2005, שכבר צוטטה לעיל. באותו מקרה היה מדובר בעתירה נגד קיצוצים בקצבאות הבטחת הכנסה. בית המשפט הכיר בזכות לרמה מינימלית של קיום במסגרת הזכות לכבוד האדם, אך זאת באופן מצומצם: "ניתן להניח אפוא לענייננו – בלא לקבוע מסמרות בדבר – כי מחובת המדינה על פי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו נגזרת החובה לקיים מערכת שתבטיח 'רשת מגן' למעוטי האמצעים בחברה כדי שמצבם החומרי לא יביאם לכלל מחסור קיומי".פרשת עמותת מחויבות, לעיל ה"ש 5, בעמ' 482. לכן גם במקרה זה העתירה נדחתה, משום שבית המשפט פסק שעצם הקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה לא היה ראיה מספקת כדי להוכיח שנפגעה הזכות החוקתית לתנאי קיום מינימליים. ביקורת הובעה על פסיקה זו, על כך שבית המשפט לא דרש מהמדינה להוכיח כי הקצבה הבסיסית אכן מאפשרת רמה מינימלית של תנאי קיום. כפי שהסביר פרופ' ברק מדינה, נטל הוכחה המוטל על מי שטוען לפגיעה בזכותו במקרה זה הוא לעתים תכופות נטל כבד מדי.ברק מדינה "הזכות לקיום בכבוד: הערכה ביקורתית של פסיקת בית המשפט העליון" ספר אדמונד לוי 197, 225 (אהוד גורדון עורך, 2017).

המקרה היחיד שבו בית המשפט העליון פסל הוראת חוק בגלל זכות חברתית הוא פרשת חסן בשנת 2012. עניין זה עסק בהסדר בחוק שהתנה את הזכות לקצבת הכנסה בכך שהזכאי אינו עושה שימוש קבוע ברכב; במלים אחרות, לפי הוראת חוק זו מי שעושה שימוש ברכב נחשב כבעל הכנסה השוללת את זכאותו לקצבת הבטחת הכנסה. בדומה למקרים הקודמים, בית המשפט פסק ש"הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד מצויה בליבו ובגרעינו של כבוד האדם".פרשת חסן, לעיל ה"ש 7, פס' 35 לפסק הדין של הנשיאה ביניש. הסיבה שבגללה התקבלה העתירה ונפסלה הוראת החוק היתה משום ש"ההסדר...קובע כלל קטגורי לפיו כל מי שבבעלותו או בשימושו כלי רכב לא יהא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה; וזאת, ללא כל תלות בשאלה הפרטנית האם אכן יש לאותו אדם הכנסה בהיקף אשר יבטיח את מימוש זכותו למינימום של קיום אנושי בכבוד. מכאן ברור שכאשר נשללת גמלת הבטחת הכנסה ממי שזקוק לה לצורך קיום מינימלי, נפגעת הזכות לקיום אנושי בכבוד".שם, פס' 40 לפסק הדין של הנשיאה ביניש. יחד עם זאת, בית המשפט הבהיר שהוא לא מתערב בהגדרת המדינה של תנאי הקיום המינימאליים ומניח שהמדינה עשתה כן כראוי. אלא שקצבת הבטחת הכנסה היא נדבך מרכזי של הסל המינימלי הזה, ושלילתה, בהיעדר מקורות הכנסה אחרים, מובילה לפגיעה בזכות לקיום אנושי בכבוד.

הזכות לבריאות

הזכות לבריאות הוכרה בפסיקת בית המשפט העליון כנכללת בזכויות המנויות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אך כמו בפסיקה ביחס לזכות לתנאי קיום נאותים, גם הזכות לבריאות נתפסת בפסיקת בית המשפט העליון כמצומצמת, ולכן הנטייה של בית המשפט להתערב בקביעות של המדינה גם בתחום זה היא מצומצמת. לדוגמה, בפרשת לוזון בשנת 2008 נדונה עתירה נגד אי-הכללת תרופה חדשנית לטיפול במחלת סרטן המעי הגס בסל הבריאות. בית המשפט העליון קבע שם שהזכות לבריאות כוללת מגוון זכויות הקשורות לבריאות האדם, אך אין מקום לבחון את מעמדה החוקתי של הזכות הזו כמכלול אחד. מה שבית המשפט היה מוכן להכיר בו באותו מקרה היה זכות לטיפול רפואי במימון ציבורי, אך גם זאת רק ברמה של "שירותי בריאות בסיסיים". על כן נדחתה העתירה בעניין התרופה.בג"ץ 3071/05 לוזון נ' ממשלת ישראל (פורסם בנבו, 28.7.2008).

גישה זהה, זהירה ומצומצמת, ניכרה גם בפרשת ההסתדרות הרפואית בישראל. בפסק דין זה שניתן בשנת 2011, עתרה ההסתדרות הרפואית להוספת 100 מיטות אשפוז במחלקות לטיפול נמרץ בבתי חולים ברחבי הארץ. בית המשפט דחה את העתירה תוך שהוא מבהיר שהזכות לשירותי בריאות ציבוריים אינה מוחלטת, אלא יש לאזנה אל מול זכויות ואינטרסים נוגדים. היקפה ומידת ההגנה עליה "מתאפיינים בגישה זהירה המתחשבת ביכולות התקציביות של המדינה...קיימת רתיעה בפני התערבות יתרה בסדרי עדיפויות לאומיים כלכליים".בג"ץ 488/11 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' שר הבריאות, פס' 8 לפסק דינה של הנשיאה נאור (פורסם בנבו, 19.6.2011). 

גישה מינימליסטית וזהירה ניכרה גם בפרשת סלומוטין בשנת 2011. באותו עניין נדונה עתירה שבה נדונה שאלת חובתה החוקתית של המדינה לספק שירותי בריאות לילדים השוהים בישראל, שאמם נתינה זרה ושאביהם הוא לפי הנטען ישראלי, וזאת במשך הזמן הנדרש לשם בירור שאלת אבהותו ומעמד הילד בישראל. בית המשפט פסק שכל אדם הנמצא בישראל זכאי "לשירותי בריאות חיוניים ברמה הבסיסית ביותר...כנגזרת מזכות האדם החוקתית להגנה על החיים, הגוף והכבוד". עם זאת, בית המשפט הדגיש ש"מדובר ברובד האלמנטארי ביותר של השירותים הרפואיים הנדרשים להגנת החיים והבריאות". על כן העתירה נדחתה, משום שהעותרים ביקשו לקבוע שילדים אלה זכאים לחסות תחת ביטוח הבריאות הממלכתי, ואילו חוק ביטוח בריאות אינו מצומצם רק למתן שירותי בריאות מינימאליים, אלא הוא רחב בהרבה מכך.בג"ץ 11044/04 סלומוטין נ' שר הבריאות (פורסם בנבו, 27.6.2011).

כחריג לגישת העדר ההתערבות, אפשר לציין את פרשת קו לעובד שנפסקה בשנת 2014. באותו עניין עתרה קו לעובד לחייב את שר הבריאות ושר הרווחה להתקין תקנות למען עובדים זרים, אשר יש להם אופק העסקה ממושך בישראל, כך שינתנו להם זכויות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בית המשפט פסק ש"קבלת שירותי בריאות חיוניים ברמה הבסיסית ביותר הנדרשים להגנת החיים והבריאות, היא נגזרת של הזכות לכבוד האדם...זכות זו עומדת לכל אדם, אפילו הוא שוהה בלתי חוקי בתחומיה של המדינה". בית המשפט קיבל את העתירה וחייב את הממשלה לגבש הסדר שיקרב את הסדרי הבריאות החלים על עובדים זרים בעלי זיקה חזקה לישראל לאלו החלים על תושבי ישראל.בג"ץ 1105/06 קו לעובד נ' שר הרווחה (פורסם בנבו, 22.6.2014); ברק-ארז, לעיל ה"ש 9, בעמ' 64.

הזכות לחינוך

בשנים הראשונות שלאחר אימוצו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992, בית המשפט העליון נטה שלא להכיר בזכות לחינוך כזכות חוקתית הכלולה בזכות לכבוד האדם. כאמור לעיל, בפרשת שוחרי גילת משנת 1996, הביע השופט אור עמדה כי הזכות לחינוך לא זוכה להגנה מכוח חוק היסוד.

עם השנים, הלכה וזכתה הזכות לחינוך להגנה חוקתית, ובית המשפט גם היה נכון לא פעם להתערב בהחלטות מינהליות שפגעו בזכות לחינוך, במיוחד כאשר היה מדובר באפליה. בשנת 2002 קיבל בית המשפט העליון בפרשת יתד עתירה שבמסגרתה הצהיר כי המדינה אינה מקיימת את חובתה על פי חוק למתן חינוך מיוחד חינם לילדים בעלי צרכים מיוחדים שהושמו במוסדות חינוך רגילים. בית המשפט ביסס את פסיקתו על פרשנות חוק חינוך מיוחד. בית המשפט לא הכריע אם הזכות לחינוך זוכה להגנה במסגרת חוק היסוד, אבל קבע שבכל מקרה "זכות היסוד לחינוך – יצירת החוק, המשפט הבינלאומי והפסיקה – עומדת על רגליה שלה, ללא קשר הכרחי לזכות לכבוד האדם". משכך, יש לפרש את החוק לאורה ולאור עקרון השוויון.בג"ץ 2599/00 יתד – עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834, 843 (2002). גם בפרשת עמותת "נוער כהלכה" בשנת 2009, הסתמך בית המשפט על הזכות לחינוך ועל עקרון השוויון כדי להורות על הסרת כל סממן של אפליה בבית הספר היסודי לבנות "בית יעקב" ביישוב עמנואל.בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך (פורסם בנבו, 6.8.09).

מגמה זו של הסתמכות על הזכות לחינוך כדי להתערב בהחלטות מינהליות (לאו דווקא חוקתיות) הצטרפה עם השנים גם לנטייה להכיר בזכות לחינוך כחלק מהזכות לכבוד האדם הזוכה להגנת חוק היסוד. כך, בשנת 2010 בפרשת טבקה, דן בית המשפט בעתירה שטענה להפליה באופן שילובם של יוצאי אתיופיה במערכת החינוך בפתח תקווה. לאור הודעת המדינה שהיא נחושה למנוע פגיעה בזכות לשוויון, דחה בית המשפט את העתירה משום שלא נדרשה עוד. תוך כדי כך הוא הביע את עמדתו ביחס למעמדה החוקתי של הזכות לחינוך: "מקומה העצמאי של הזכות לחינוך, כעומדת על רגליה היא, אינו שולל את השתלבותה בגרעין הזכות החוקתית לכבוד האדם. אין כזכות לחינוך האחוזה ונעוצה בערך כבוד האדם בקשר שאינו ניתן לניתוק....יש יסוד לומר, אפוא, כי הזכות לחינוך מהווה, כשלעצמה, חלק מזכותו של אדם לכבוד אנושי בהקשר החוקתי".בג"ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך פרופ' יולי תמיר פס' 16 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 31.8.10). בהמשך, בשנת 2011, קיבל בית המשפט בפרשת אבו לבדה עתירה וחייב את משרד החינוך ועירית ירושלים לפעול ליצירת תשתית פיסית שתאפשר את קליטת כל תלמידי מזרח ירושלים, זכאי חינוך חובה חינם, המעוניינים בכך, במסגרת החינוך הרשמי בעיר. תוך כדי כך בית המשפט פסק כי "נראה, כי הזכות לחינוך נימנית על אותו 'גרעין קשה' של כבוד האדם, שבלעדיו ערך הכבוד האישי נפגם פגיעה מהותית וקשה".בג"ץ 5373/08 אסמעיל אברהים אבו לבדה נ' שרת החינוך פס' 26 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 6.2.11).

סיכום: הפער בין הרטוריקה לבין ההשלכות המעשיות

אחת ההבחנות של ספרות המחקר באשר לפסיקת בית המשפט העליון בתחום הזכויות החברתיות היא הפער בין הרטוריקה של בית המשפט העליון לבין ההשלכות המעשיות של פסיקתו. מבחינת הדוקטרינה המשפטית, בית המשפט העליון הכיר במספר זכויות חברתיות וקבע שניתן להתערב בהחלטות של הרשות המבצעת בתחום זה, ואף לפסול חקיקה של הכנסת. מבחינה רטורית, כאמור לעיל, רומם בית המשפט העליון את מעמדן של הזכויות החברתיות וקבע בפסק דינו בפרשת חסן,פרשת חסן, לעיל ה"ש 7. שהן זוכות להגנה שווה להגנה שלהן זוכות הזכויות האזרחיות והפוליטיות. אולם מעשית, רק במקרה אחד – אותה פרשת חסן – ביטל בית המשפט העליון הוראת חוק מכוח אחת הזכויות החברתיות (מתוך 18 המקרים שבהם ביטל הוראות חוק מאז חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992). מבחינה מעשית, כך נטען, ההתערבות של בית המשפט העליון בהגנה על זכויות חברתיות היא מרוסנת יחסית.דפנה ברק-ארז ואייל גרוס "הזכויות החברתיות והמאבק על אזרחות חברתית בישראל: מעבר לזכות לכבוד" ספר דליה דורנר 217-189 (2009); יואב דותן "כבוד האדם, צדק סוציאלי וזכויות חברתיות חוקתיות" עבודה, חברה ומשפט יד 207 (2015); אבישי בניש ומיכל קרמר "למלא את החלל: מודל לעיצוב הזכות לקיום בכבוד בעקבות המשפט החוקתי הגרמני" עבודה, חברה ומשפט יד 263 (2015); ברק מדינה "הזכות לקיום בכבוד: הערכה ביקורתית של פסיקת בית המשפט העליון" ספר אדמונד לוי 197 (אהוד גורדון עורך, 2017).

קריאה נוספת