ברית הגנה הדדית עם ארצות הברית – טוב או רע לישראל?

קשה לזכור, אבל רק לפני כשבועיים צייץ הנשיא טראמפ, כי סיכם עם ראש הממשלה נתניהו לדון בברית הגנה הדדית בין ארה"ב לישראל לאחר הבחירות. מדובר ברעיון שעלה וירד במהלך השנים, בעיקר כחלק מהתמורה להסכם שלום שבו תיקח ישראל על עצמה סיכונים ביטחוניים. זו סוגייה חשובה, שצריך להתקיים בה דיון ציבורי ענייני, בנפרד ממערכת הבחירות

Flash 90

התומכים בברית ההגנה טוענים שההתחייבות הפומבית והמשפטית של ארה"ב במקרה של תקיפת ישראל תתרום להרתעה הישראלית; ואילו המתנגדים מביעים חשש כי ברית כזו תיפגע בחופש הפעולה של ישראל, תחייבה לתאם עם ארה"ב כל פעולה צבאית ואף לשלב את כוחותיה במבצעים צבאיים אמריקאיים ברחבי העולם.

מבט קרוב יותר על הסוגייה מראה כי הדברים מורכבים יותר: ברית הגנה הדדית איננה "מוצר מדף" אחיד. כמו כל אמנה בינלאומית היא פרי הסכמה בין מדינות, להן החופש לעצבה בהתאם לאינטרסים שלהן, בכפוף לנורמות הבינלאומיות המחייבות, כמו האיסור על תוקפנות. כדאי להכיר את התקדימים של בריתות הגנה שארה"ב צד להן וללמוד מהם.

ברית ההגנה ההדדית החשובה והמוכרת ביותר היא ברית נאט"ו, בה חברות היום שלושים מדינות. הברית מוגבלת לאירופה וצפון אמריקה. רק התקפה על מדינה חברה באזור זה מפעילה את החובה של המדינות האחרות לחוש לעזרתה. מכאן, שגם ברית בין ישראל לארה"ב ניתן להגביל לאזור גאוגרפי מסוים – תשובה לחוששים ממשלוח חיילי צה"ל לאפגניסטן. ניתן לכאורה גם להגביל את הברית לאיומים מסוימים, למשל – להגנה מפני איראן ולא מפני חמאס, אף שאינני מכיר תקדימים שכאלה.

עם זאת, התשובה לשאלה אם הגבלת האיומים או האזור עליו תחול הברית תשמר את חופש הפעולה של ישראל פחות ברורה. סעיף 4 לאמנת נאט"ו, למשל, כולל חובת התייעצות במקרה של איום על מדינה, שלא ברור אם היא מוגבלת לאיומים באזור תחולת הברית. במציאות, לעיתים הדברים אינם ניתנים להפרדה. למשל, פעולה של ישראל נגד חיזבאללה בלבנון עלולה לפגוע במשמרות המהפכה האיראניים ולעורר פעולה איראנית נגד ישראל. גם אם הברית תוגבל לאיום על ידי איראן, יהיה הגיון בדרישה אמריקאית שישראל תתאם עימה גם פעולות נגד בני בריתה של איראן בלבנון. חובת התייעצות אינה מחייבת את המדינה המאוימת לקבל את העצה, אבל פעולה בניגוד לה עלולה לפגוע במחויבות של בת הברית לסייע.

שאלה חשובה נוספת היא, עד כמה ברית הגנה היא אכן ערובה לסיוע צבאי משמעותי במקרה של התקפה. ליבת הסכם נאט"ו (סעיף 5) קובע כי המדינות החברות יראו בהתקפה על אחת מהן כהתקפה על כולן ומסכימות כי במקרה כזה כל אחת מהן, תסייע לצד המותקף באמצעות הפעולות שתמצאנה לנכון, לרבות שימוש בכוח צבאי. ניסוח זה הוא פשרה שנבעה מחוסר רצונה של ארה"ב שהאמנה תחייב אותה להשתמש בכוח צבאי באופן "אוטומטי", גם בגלל שיקולים חוקתיים-פנימיים. אם ברית הגנה משמרת שיקול דעת של בת הברית שלא לסייע בכוח צבאי במקרה של התקפה, נשאלת השאלה מה ערכה של ההתחייבות. כמובן, ניתן לנסח סעיפים מחייבים וקונקרטיים יותר, אך השאלה אם ארה"ב תסכים לקבלם.

מעבר לחברותה בברית נאט"ו לארה"ב שורה של בריתות הגנה הדדית דו-צדדיות, למשל, עם יפן, הפיליפינים ודרום קוריאה. הייתה לארה"ב גם ברית כזו עם טאיוואן, שבוטלה על ידה באופן חד-צדדי לאחר חידוש היחסים הדיפלומטים עם סין. ניתן, כמובן, להגביל מראש את היכולת לפרוש באופן חד-צדדי, אולם ביטול הברית עם טאיוואן היא תזכורת לכך שברית הגנה, למרות היותה התחייבות משפטית, עשויה לספק ביטחון רק כל עוד קיימת נכונות פוליטית לעשות זאת. גם ההפך נכון: אם יש נכונות פוליטית, ניתן לסייע גם ללא ברית הגנה פורמלית והראייה – הסיוע הביטחוני הנרחב של ארה"ב לישראל גם כיום.

מכאן, שבמקום לדון בשאלה אם ברית הגנה הדדית עם ארה"ב טובה או רעה לישראל, מוטב לשאול מהם רכיבי ברית ההגנה, מבחינת תחולה, היקף חובת הסיוע והיקף חובת ההתייעצות, שיביאו את מירב התועלת לישראל ויצמצמו למינימום את המגבלות על חופש הפעולה שלה. ככל שבמשא ומתן עם ארה"ב אפשר יהיה להתקרב לרכיבים אלה, ואולי אף להגביל ביטול חד-צדדי של הברית, חתימת ברית הגנה עשויה להיות נדבך חשוב בהבטחת ביטחון ישראל.

פורסם לראשונה בהארץ.