טובה עדשת המצלמה משיקול דעת?

סאגת המצלמות בבחירות האחרונות שיקפה תופעה רחבה הרבה יותר: בעשור האחרון רישתנו את עצמנו לדעת במצלמות. הן בכל מקום - בבתי הספר, המרכולים, בתי החולים, הגנים הציבוריים ונתיבי התחבורה. אולם האם הן אכן ערובה לגילוי האמת?

Shutterstock

הבחירות מאחורינו, ואם מבחירות 2015 ייזכרו "הערבים הנוהרים", ומאפריל 2019 "הבוטים", הרי שבחירות ספטמבר 2019 יהיו "בחירות המצלמות". אמנם, כל עניין שנראה חשוב לאין כמותו בשבוע שלפני הבחירות הופך מהר לבלון מחוסר אוויר אחריהן, אך בכל זאת שווה לשאול מה היה בסערת המצלמות בקלפיות שכל כך התאים לזמן ולמקום.

"יש מצלמות בכל סופר ובכל בית חולים, אז מה הבעיה?", תהה בנימין נתניהו בפתח ישיבת הממשלה שבוע לפני הבחירות. על אף שנתניהו, המחשיב את עצמו כעומד בראש סטארט-אפ ניישן, לא תמיד מבין בפרטיות ובאבטחת מידע, הפעם הוא צדק בטענתו. 

בעשור האחרון רישתנו את עצמנו לדעת. מילאנו את בתי הספר, המרכולים, בתי החולים, הגנים הציבוריים ונתיבי התחבורה במצלמות מכל סוג. עשינו זאת כי היה אפשר, מפני שעצם הצילום, העברת המידע ממקום הצילום למוח מרכזי והאחסון של החומרים - הפכו לנגישים וזולים. יותר מזה, הרגשנו שהטכנולוגיה מתממשקת כאן אל אחד העקרונות המכוננים של תורת התבונה המערבית: זה שלפיו לראות - משמעו לדעת ולהבין. אנחנו אומרים ש"תמונה אחת שווה אלף מילים", מדברים על "זווית ראיה", ומשתדלים "לראות את הנולד". כך נוצר מעמדן הסמלי של המצלמות כעינו של אל אובייקטיבי שמסוגל לתעד את האמת לאמיתה, להעביר אותה הלאה, להוכיח באמצעותה שדברים אכן התרחשו, ובכך לייצר תוקף לבירור המציאות. ככל שהפכנו לחברת "פוסט אמת" וסביבנו רחשו "עובדות אלטרנטיביות" ודיסאינפורמציה, הלכה וגדלה הכמיהה למצלמות.

הבעיה היא שבמהלך הזה לא עצרנו לשאול האם אנחנו הופכים את האזרחות שלנו מכזאת הנשענת על ערכים ומחויבות, לכזאת הנובעת מפחד מן המבט המפקח והמעניש; האם יש קשר בין מצלמות לבין מניעת אלימות, פשיעה או זיופים? (אין ראיות חד משמעיות, לפעמים האלימות מהגרת אל מעבר לטווח הצילום, וזייפנים מוצאים שיטות אחרות לזייף); האם יש מחירים של רווחה נפשית לחיים בתוך אקווריום ולתחושה שאנחנו נעקבים כל העת? (כמובן שיש. ילדים הלא זקוקים למשחקי חתול ועכבר עם המבוגרים. המבוגרים, בתורם, זקוקים למרחב שבו יוכלו לעשות כאוות נפשם בלי לפגוע בהתנהגות הטבעית האנושית ובלי לעורר צורך מוגבר לריצוי); והאם אנחנו מחליפים שיחה, הסבר והקשבה - בצפייה אובססיבית בהוכחות "קשות", משל היו כל פקח עירוני או מנהל בית ספר - מפעל חקירות של איש אחד?

לא עצרנו לשאול את השאלות האלה, לא ניהלנו דיון ציבורי לגביהן, וגם לא סברנו שהכרחי לעגן את המסקנות בחקיקה. והנה, באורח פלא, בשנתיים האחרונות ההתפתחות הטכנולוגית בתחומי עיבוד תכני וידיאו באמצעים מבוססי בינה מלאכותית, שינתה באופן מהותי את התוצרים שניתן להפיק ממצלמות מעקב. אין מדובר רק על זיהוי אדם מסוים במקום מסוים ובזמן מסוים, אלא על יכולת לעבד פרופיל התנהגותי-פסיכולוגי על אנשים בהסתמך על הצילומים. למשל, מהי הנטייה המינית שלהם, האם יש להם פוטנציאל פשיעה מיידי ועוד. פתאום, כעת, ניכרים סימני בהלה מעומק הראיה וההבנה שעיבוד הווידיאו מאפשר, ומהשקיפות החודרנית שהצילום מביא איתו, וכל החששות צפים ביתר שאת.

לא במקרה מתחילים להישמע קולות לגבי הפסקת השימוש במצלמות. האגודה לזכויות האזרח בארצות הברית פרסמה על כך דוח חריף, בסן פרנסיסקו נאסר על שימוש במצלמות רחוב, נציבת הפרטיות הבריטית הודיעה שתחקור את השימוש במצלמות במתחם קינגס קרוס, ומועצת הגנת המידע האירופית אימצה הנחיות חדשות לגבי עיבוד מידע מתוך צילומי וידיאו. לכן, מי שטוען היום, ברוח מה שטען נתניהו לפני הבחירות - שהצילום צריך להיות מותר פשוט משום שמצלמים בכל מקום, אינו בקי מספיק ביכולות הווידיאו-אנליטיקס ומשמעויותיהן.

אבל העניין עמוק מזה. מה שבעיקר לא שאלנו לגבי מצלמות הוא האם הן אכן ערובה הכרחית לגילוי האמת, או לפחות להבנת המציאות באופן מלא. הרי צילום, מטבעו, ממוסגר בתוך פריים ומתעד רק חלק מכל אירוע משמעותי. הוא יכול להיות מושא לעריכה מניפולטיבית, כמו שעושים בטלוויזיה. לטכנולוגיות מתפתחות של זיהוי פנים מתוך צילום וידיאו יש עדיין רמות טעות גבוהות, שלא לדבר על פוטנציאל הרוע הטמון בדיפ פייק וידיאו. אנחנו גם לא יכולים להבין בעת הזאת את תהליך העיבוד של מידע מצולם, את האלגוריתמיקה שמשפיעה עליו, ואת ההטיות החברתיות של מכונות לומדות שתפקידן להחליט במי לחשוד ואת מי לעצור או לכלוא.

בקיצור, הכמיהה שלנו למצלמות שיבהירו ויעניקו פשר ותוקף למתרחש היא מובנת וטבעית, אבל האמונה שרק כאשר קיים צילום אפשר להשתכנע, שהוא "ראיית הזהב" של המציאות, היא, בפשטות, ילדותית. והיא גם תהיה הבסיס לדיבידנד של השקרנים, שיחפשו את החורים האלה ביכולתו של התיעוד לתאר את האמת. התפרסם וידיאו מביך? אה, הוא מזויף, הם יגידו לנו. ונמצא את עצמנו נבוכים עוד יותר.

במקום לטעון שממילא הכל היום מצולם, ושרק מצלמות יוכלו לטפל בזיופים בקלפיות, אנחנו צריכים לחשוב - מה כדאי ומה מותר לצלם; מה רצוי ומה מותר לעבד מתוך המידע המצולם ועד כמה העיבוד צריך להיות מובן ושקוף; וגם, כמובן, איפה אנחנו בתור בני אדם בתוך הגריד הזה.

פורסם לראשונה בדה מרקר.