שבת בבוקר

שבת בבוקר טיילתי עם הילדים בטיילת של חיפה, מרכז הכרמל. הנוף הנשקף משם אמור להשכיח אותי מכל צרה שהיא. בקטע מסוים מהטיילת ישנה רחבה עם משחקים לילדים, יש שם נדנדות, חבלים לטיפוס, ממש מאתגר, את האמת גם אותי. אני מנדנדת את הקטנה בת ששה חודשים ובזווית העין אני קולטת שיש עוד מישהו מאחורי שמחכה. הסתובבתי עם חיוך כדי להגיד משהו בנוסח 'עוד רגע', ולהפתעתי עמד מאחורי אבא עם הבת שלו, שעל גבו נשא נשק. חושבת שקוראים לזה נשק ארוך, שחור ונקי, דומני חדש. בהיתי בנשק וראיתי שזה טעון במחסנית. שאלתי את עצמי, הבן אדם דרוך?

החיוך שלי מן הסתם נעלם, וכל המחשבות הרעות התחילו לטפס לראשי. אמרתי לעצמי לא אצייץ, ובטח לא אעיר לו, כי מיד הוא יזהה שאני ערבייה ואלוהים רק יודע לאן זה יכול להתפתח. מזל שבתי בת הששה חודשים אי אפשר להבין מהגא ובא שלה מה שפת האם שלה. נעלמתי מפניו והמשכתי בדרכי, קוראת לשאר הילדים שלי להתקדם במסלול ההליכה. כבר הנוף לא היה אותו נוף, נכנס לתוך קווי האופק המבחינים בין הים לשמים קווי העצב האישיים שלי.

נשקתי את הלחי של התינוקת שיש לי בין הידיים ואמרתי לעצמי, אני לא יכולה להבטיח לה שיהיה בסדר, כי איני בטוחה שיהיה בסדר. על איזה 'בסדר' אחשוב כאשר הנשק הוא אדון המרחב. כאשר תחושת הביטחון של בן אדם אחד מושגת מההפחדה של האחר. תחושת הכוח של בן אדם אחד מושגת מאוזלת היד של האחר.

לרגע רציתי להדחיק את תחושות הכעס ולנרמל את המצב, כי הילדים כבר היו קרובים אלי. אמרתי לעצמי, זה בסה"כ אדם אחד שהחליט להסתובב כך, תראי שאר האנשים הם לא. כן בן-אדם אחד, את מי הוא כבר מייצג ומה כבר הוא יעשה עם הנשק הזה. בטח הוא איזה בן אדם דתי, קיצוני. יתכן מאוד שגם הוא מתנחל אחד שמגיע מרחוק לטיול באזור ואין לו מושג מה זה המקום הזה. יופי, עכשיו זה מנורמל. מתנחל אחד, דתי, קיצוני יש לו רישיון לשאת נשק והוא מחליט שנשקו חייב להיות טעון עם מחסנית מלאה. חשתי הקלה, כי הרגשתי שהכנסתי את האירוע למקום זניח ובלתי משמעותי שהאחר כמובן חריג ולא מייצג.

אמא. אני עונה: כן מתוקה, אני איתך. בתי השנייה, בת 3 וחצי שואלת: מה יש לאדם שם על הגב? זה "רובה"? היא המשיכה לרוץ, לא באמת חיכתה לתשובה שלי, בתחושה שלי היא רק רצתה לציין בפני שגם אני ראיתי! איזה הקלה שהמשיכה לרוץ ולא באמת התכוונה שאשיב לה. כי מה אשיב לה? מה לעזאזל אני עושה פה, שאלתי את עצמי? אני והאדם הנושא נשק בחרנו לטייל עם הילדים בטיילת מרכז הכרמל בחיפה בשעות הבוקר. כמה אירוני איך שנינו התכנסנו למקום אחד? שנינו כנראה רצינו שבת נעימה, אבל לצערי לא נעים כאן, לא בנוכחותו ולא בנוכחותי. מקומות רבים במולדת הזו, ולא משנה כרגע אם זו מולדת שלי או שלו או של שנינו מסתמנים כלא נעים לחיות בהם.

כמה זמן תצטרך בת השישה חודשים להמתין עד שיהיה נעים פה? העניין שאף אחד לא אכפת לו משאלת הזמן, אנחנו נולדים בצל הסכסוך, מתבגרים בצל הסכסוך, נהיים הורים בצל הסכסוך ומזדקנים בצל הסכסוך. והצל הוא הנצחי. גם לאף אחד לא אכפת מ 'נעים' – נעים כאנקדוטה הוא גם שם פועל בשפה הערבית שיש לו אותו פירוש כמו בעברית, כי הקדושה היא לא ל 'נעים שבחיים' הקדושה היא אולי לאלוהים מספר הסיפורים על אדמות קדושות ועל עול, או אולי לרעיונות וחזונות לאומיים למיניהם. מעניין, מה באמת במולדת הזו אנו מקדשים?