בחזרה ל-1965 - שני עוגנים למערכת הפוליטית

השבוע לפני 50 שנים נערכו הבחירות לכנסת השישית. בחירות 1965 היוו נקודת מפנה משמעותית בהיסטוריה הפוליטית שלנו. הן הקטינו את רמת הפיצול בכנסת והתניעו מהלך שבסופו התחדדו שתי חלופות שלטוניות ברורות.

היום לפני 50 שנים נערכו הבחירות לכנסת השישית. היו אלה הבחירות שסימנו את נקודת הפתיחה לתהליך ההדרגתי שהביא להתגבשותם של שני גושי המפלגות הגדולים, גושים שעמדו בלב מערכת המפלגות הישראלית עד לסוף שנות התשעים.

מימין, המפלגה הליברלית חברה אל חירות ברשימה משותפת – גח"ל. למיזוג הזה, בין שתי מפלגות שהיו ביניהן מחלוקות אידיאולוגית מהותיות, הייתה השפעה אדירה על התפתחות מערכת המפלגות. אמנם, הוא לא הביא עימו רווח אלקטורלי מיידי, אבל בתוך כמה שנים הצליח גח"ל למצב את עצמו כחלופה אמיתית לשלטון מפא"י. זאת ועוד, המיזוג הזה הניח את היסודות להקמת הליכוד שכבר בבחירות 1973 הצליח לגרוף 39 מנדטים וב-1977 לתפוס לראשונה את השלטון.

משמאל, שנתיים לאחר קריאתו של יצחק בן-אהרן לאיחוד כוחות של כל תנועות הפועלים (במאמרו המכונן "עוז לתמורה בטרם פורענות"), חברו מפא"י ואחדות העבודה לרשימה משותפת בשם המערך לאחדות פועלי ישראל. איחוד זה היה הבסיס להקמתה, שלוש שנים לאחר מכן של מפלגת העבודה, ולייסודו, בשנת 1969 של המערך, שכללה גם את מפ"ם. המערך זכה בבחירות שהתקיימו באותה שנה ב-56 מנדטים, המספר הגדול ביותר שקיבלה אי פעם רשימה בבחירות לכנסת.

בחירות 1965 מהווה אפוא נקודת מפנה משמעותית בהיסטוריה הפוליטית שלנו. הן הקטינו את רמת הפיצול בכנסת והתניעו מהלך שבסופו התחדדו שתי חלופות שלטוניות ברורות. האיחודים, מטבע הדברים, לא עברו ללא מחלוקות. בימין, הפלג המתון של המפלגה הליברלית התנגד למהלך , פרש והקים את הליברלים העצמאיים. בשמאל, היה האיחוד בין הגורמים המרכזיים שדחפו את בן-גוריון ומחנהו לפרישה ממפא"י ולהקמת רפ"י. אולם במבחן הזמן הפורשים האלה לא שרדו. רפ"י "חזרה הביתה" תוך זמן קצר בעוד שהליברלים העצמאיים נחלשו בהדרגה ונעלמו מהזירה הפוליטית בראשית שנות השמונים.

חמישים שנים חלפו, ונראה שהפוליטיקה הישראלית משוועת היום יותר מתמיד למהלך דומה אשר יקטין את הפיצול הפוליטי, ימזג כוחות וישיב מעט סדר והיגיון למערכת מפלגות נזילה ורופפת. המפלגות הגדולות עוד לא התאוששו מטראומת הבחירה הישירה שריסקה אותן ואת המערכת הפוליטית שלנו. אל לנו לטעות: ה"הישגים" של הליכוד ושל המחנה הציוני בבחירות 2015 הם לא יותר משמחת עניים. מפלגה שמחזיקה ברבע ממושבי הכנסת היא מפלגת שלטון חלשה. כאשר מפלגתו של ראש הממשלה נמצאת בעמדת מיעוט אפילו בתוך הקואליציה, יכולת המשילות, התוויית המדיניות וקבלת ההחלטות נפגמת באופן מהותי. כאשר מפלגות מרכז בנות חלוף מנצלות את חולשת המפלגות הגדולות נכנסת המערכת לסחרור של חוסר יציבות.

הגיע הזמן למהלכים אמיצים שיניעו איחוד כוחות, ישיבו שני עוגנים מייצבים למערכת הפוליטית ויציבו בפני הבוחר שתי חלופות שלטוניות ברורות. מספר סימנים מעידים שהשעה לכך בשלה. כאשר נתניהו שוקל להקים במרכז-ימין חזית "רפובליקנית" שתכלול מלבד את הליכוד גם את הבית היהודי ואת כולנו (ואולי גם את ישראל ביתנו המתפוררת) - זו התפתחות בכיוון. כאשר עמיר פרץ רוקם להפוך את השותפוּת האלקטורלית של המחנה הציוני לאיחוד מלא שייצור "תשתית חדשה לגוש גדול של המרכז־שמאל" - זהו צעד בכיוון. כאשר הרצוג אומר ש"השאלה אם נעשה איחוד מלא או נישאר מערך של מפלגות היא בהחלט נושא לדיון" - זוהי עדות לחשיבה בכיוון. וכאשר אפילו מנהיגת מרצ זהבה גלאון מודיעה בוועידת מפלגתה שהיא לא שוללת חבירה של מרצ למפלגות אחרות בגוש - זה מהלך בכיוון. כל אלה הם בגדר סימנים מבשרים ומעודדים.

מהלכים כאלה ודאי לא יהיו פשוטים: מנהיגים יצטרכו להתגבר על שיקולי יוקרה אישיים, מפלגות יצטרכו לוותר ולקחת סיכון מחושב והטהרנות תצטרך לפנות את מקומה לפשרה ולגמישות. זה לא יהיה קל, אבל אם ב-1965 זה הצליח יש ממה לשאוב עידוד. כך למשל, הפערים האידיאולוגיים בין הליברלים לחירות של אז היו גדולים בהרבה מהפערים בין הליכוד לבית היהודי של היום, אם בכלל הם קיימים. בדומה, מאבקי האגו בין מנהיגי המרכז-שמאל של היום אינם גדולים מאלה של מנהיגי מפלגות הפועלים לפני יובל שנים.

חתירה למערכת פוליטית עם שתי מפלגות או שתי בריתות מפלגתיות גדולות, שיוכלו לשמש חלופות שלטוניות ברורות היא צו השעה. נקווה שנבחרי הציבור יענו לו.