ניצחון או כישלון? תלוי בעיני המתבונן

צעד קדימה, שניים אחורה: על אף ההישג בבחירות, ההתנהלות הפוליטית של המפלגות החרדיות וקשירת גורלן לזה של בנימין נתניהו והליכוד, תקעו לחרדים מקל בגלגלים. משקלן כבר אינו כזה של ממליכי מלכים, אלא יותר של גלגל חמישי

Flash 90

המפלגות החרדיות ניצחו בקרב, אך הפסידו במערכה. ההישג האלקטורלי שלהן אמנם ראוי לציון, אך מצבן הפוליטי נחות לאין ערוך בהשוואה לבחירות באפריל האחרון. גם אם הן יהיו חלק מהקואליציה העתידית, מעמדן בה לא יהיה של ממליכי מלכים, אלא של גלגל חמישי, אך נכון לימים שאחרי הבחירות אפילו מעמד זה כלל איננו מובטח להם. 

החרדים נהרו בהמוניהם לקלפיות והצליחו כנגד כל הסיכויים להעלות את מספר נציגיהם ל-17, מנדט אחד יותר מההישג המרשים של הבחירות במועד א'. הקרב היה קשה, שכן שיעורי ההצבעה במגזר הכללי ובמגזר הערבי היו גבוהים יותר מלפני חצי שנה. קמפיין החירום שניהלו המפלגות החרדיות היה הפעם אפקטיבי במיוחד. התביעה לממשלת אחדות חילונית שהוביל ליברמן, שבשבועות האחרונים הצטרפה אליו כחול לבן, הביא את החרדים לחשש אמיתי שהישגיהם הפוליטיים נתונים בסכנה.

התוצאות מדברות בעד עצמן. לש"ס היתה הצלחה מובהקת בקרב מצביעים מסורתיים. במספר ערים לא חרדיות כמו אשקלון, ראשון לציון, ראש העין וקרית גת היא הגדילה את מספר תומכיה בקרוב ל-50%. גם בעיר חרדית כמו אלעד לדוגמה, עלה שיעור המצביעים לש"ס ויהדות התורה מ-79% ל-84%. אולם בקרב בוחרים חרדים, כבר באפריל הפוטנציאל האלקטורלי של המפלגות החרדיות היה קרוב למיצוי, בניגוד דרסטי למצב במגזר הערבי שבו חלה עליה בשיעורי ההצבעה לעומת הבחירות באפריל.

אך כאמור, למרות ההישג בקלפיות, מצבן של המפלגות החרדיות לקראת תחילת המו"מ הקואליציוני איננו מזהיר. גם עתה הן מחויבות באופן מוחלט לליכוד ולבנימין נתניהו ופוסלות את הישיבה בממשלה עם יאיר לפיד, וממילא עם כחול לבן. חמישה חודשים אחרי, המציאות של תוצאות בחירות סבב א' נראית עתה כחלום רחוק. אז, החרדים עמדו בפני הסכם קואליציוני כמעט סגור עם הליכוד והיו קרובות לקבלת התביעות המקיפות שלהן בענייני חקיקה ותקצוב.

עם זאת, המפלגות החרדיות אינן עשויות מקשה אחת וש"ס, בניגוד ליהדות התורה, עשויה למצוא את עצמה בממשלה אחת עם כחול לבן גם אם לפיד מכהן בה בתפקיד בכיר.  

הסיבה למצבן הסבוך של ש"ס ויהדות התורה איננה נעוצה רק בכך שהן כרכו את גורלן בנתניהו במקום למצב עצמן בעמדה המבטיחה של לשון מאזניים, כפי שעשה בהצלחה אביגדור ליברמן. היא תוצאה של ההתנהלות הפוליטית שלהן בשנים האחרונות, בה הם ניסו למצות את ההישגים עבור קהל הבוחרים שלהן בצורה שיצרה סנטימנט ציבורי שלילי שהיה בעוכריהן. חוק הגיוס שהציעה מערכת הביטחון לכנסת היה חוק נוח לחרדים, ובאמצעות מו"מ הם עוד יכלו לרכך אותו, אך המפלגות החרדיות דחו אותו על הסף. גם בדיונים הקואליציוניים לאחר הבחירות הקודמות, הם התעקשו לרסק את עקרונות החוק וכך אילצו את ליברמן לגלות מחדש את חילוניותו.

הסקרים שהכפילו את מספר המנדטים החזויים לישראל ביתנו רק חיזקו את הקו האנטי-חרדי של מפלגה זו ולאחר הבחירות באפריל היא הפכה ללשון המאזניים של הפוליטיקה הישראלית, תפקיד שעד לאחרונה מילאו בהצלחה יתרה המפלגות החרדיות עצמן. ברגע האחרון הבין גם גנץ ששום מאמץ לא יעזור לו בגיוס המפלגות החרדיות וכך פנה גם הוא לקמפיין ממשלת האחדות החילונית.

האם אפשר היה לנהוג אחרת? לאורך השנים האחרונות גורמים חרדיים טענו שיש להיות זהירים יותר בהתנהלות בסוגיות תקציביות או בשאלות של דת ומדינה. גם ביחס לחוק הגיוס סברו רוב הגורמים הפוליטיים החרדיים שהוא איננו כה גרוע עבורם אך ברגע האמת הם בחרו ליישר קו עם העמדה הנוקשה שהוביל הרבי מגור באמצעות נציגו, סגן השר יעקב ליצמן. אלא שהפיתוי בהפעלת הכוח הפוליטי היה גדול מדי ואת המחיר על כך משלמות היום המפלגות החרדיות.

פורסם לראשונה בגלובס.