על משילות ודמוקרטיה

החלטות שלטוניות חייבות להיעשות במסגרת תפיסות ערכיות בסיסיות, שגם הרוב חייב בכיבודן. על מנת להבטיח זאת, וכדי למנוע התהוות של כוח בלתי מוגבל בידי גורם אחד, נבנתה מאז קום המדינה מערכת של איזונים וריסונים, ששירות ציבורי ממלכתי ורשות שופטת עצמאית הם ממרכיביה החיוניים ביותר. זו מהותה של דמוקרטיה

Flash 90

נושאי דגל המשילות טוענים למשילות בשם הדמוקרטיה. משום שהנבחרים קיבלו מנדט מן העם הם רשאים למנות לכול התפקידים הציבוריים את מי שימצאו לנכון, בעיקר אנשים שימלאו בנאמנותם את מצוותם, הרי היא מצוות העם.

בנוסף, הם טוענים לעליונותם של הנבחרים על פני כול גורם שלטוני אחר, במיוחד הרשות השופטת, משום שהם נבחרו על ידי העם, ואילו השופטים- לא. הם מתנהלים בעולם כמי שלא שמעו מימיהם על כשל הייצוג ועל הדרכים המתחייבות להתמודד אתו, כאילו לא קיים קושי אינהרנטי ביחס שבין מיוצגים לנציגיהם. כאילו אין לחשוש שהנציג יעדיף את טובתו האישית על פני טובת הציבור ואת טובת הציבור שבחר בו על פני טובת הכלל. הם משטיחים באופן קיצוני את מושג רצון העם, שהוא ליבת הדמוקרטיה, שאיננו זהה לרצון הרוב. הם אינם מעזים לטעון שמכוח בחירתם, מקבלים הנבחרים צ'ק פתוח וחתום מהעם לעשות ככול העולה על רוחם. לכן, מתבקש מבחינתם לטעון כי הנציגים מחויבים למצע אותו הציגו לבוחר ועל פיו נבחרו.

ניתן היה לצפות לראות אותם בראש חוצות תובעים מן המפלגות לפרסם מצעים ברורים ומוגדרים. אולם דווקא שם קולם אינו נשמע. אין הם מאיצים בליכוד לפרסם מצע (קשה להאמין שהליכוד התרגל לצעוד לבחירות ללא מצע). עקב כך לא ברור מה תוכן המנדט שבוחרי הליכוד נתנו לנבחריהם בתחום המדיני- שתי מדינות? מדינה אחת? המשך הסטטוס קוו? מה הבסיס הרעיוני של ימינה בנושאי דת ומדינה- מדינת הלכה לפי סמוטריץ' או מדינה חופשית לפי שקד? יחי ההבדל הקטן. הם מתעלמים מן האופנים השונים שבהם מתקבלות החלטות שלטוניות, שבחלק מן המקרים- אין הן משקפות את רצון העם.

במקרים לא מעטים מדובר בהסכמה פנים קואליציונית, בתשלום של מפלגת השלטון (לבדה או עם שותפות נוספות שלה) למפלגה סקטוריאלית קטנה שנועד להבטיח את תמיכתה בקואליציה, כאשר סקרים מלמדים כי הדבר נעשה בניגוד לדעת הציבור.

אפילו מבנה הקואליציה שקם, מבחינת הכיוון המרכזי שלה, פעמים רבות- אינו מוכרע על ידי הבוחרים אלא על ידי מי שמרכיב את הממשלה שיש בידיו לבחור בין אפשרויות שונות. "רצון הציבור" כבסיס להחלטות שלטוניות הוא במקרים רבים לא יותר מפיקציה, פיקציה נחוצה וחשובה, אך פיקציה שלא ניתן לראות בה את חזות הכול.

החלטות שלטוניות חייבות להיעשות במסגרת של תפיסות ערכיות בסיסיות, שגם הרוב חייב בכיבודן (שתכליתן להבטיח, בין השאר, שמיעוטים קבועים לא ייעשו למשסה בידי הרוב) – בין אם בדמוקרטיה שיש לה חוקה פורמלית במלוא משמעות המושג ובין מכוח חוקה מהותית, שעשויה להתבסס על עקרונות מחייבים למרות שאינם כתובים.

כדי להבטיח זאת וכדי למנוע התהוות של כוח בלתי מוגבל על השלכותיו המזיקות והמסוכנות, נבנתה מאז קום המדינה מערכת של איזונים וריסונים, ששירות ציבורי ממלכתי ורשות שופטת עצמאית הם ממרכיביה החיוניים ביותר. מן המפורסמות הן שחולשתה של מערכת זו אצלנו זועקת לשמיים. ההישענות המופרזת על רצון העם, בייחוד זו שאין לה מקום כלל בהקשר הקונקרטי, הופכת את המושג לנלעג.

מה הופך את מהלכיה של שקד בתקופת כהונתה של הכנסת ה-20 לקידום פוליטיזציה של השפיטה ללגיטימיים מבחינה דמוקרטית? שהרי מפלגת השלטון-הליכוד לא הודיעה במצעה לקראתן אותן בחירות על כוונה לפוליטיזציה כזו, הפוגעת קשות בעצמאות השופטים? מהו בדיוק ההיגיון הדמוקרטי שלפיו מי שמייצג פחות מ- 10% מהבוחרים יכול לקבוע את הרכב השופטים, מבחינה אידאולוגית פוליטית- ולא לתקופת כהונתו אלא לשלושים שנה?

לא ניתן שלא לתהות אם הגברת המשילות היא תביעה עקרונית היפה לכול שלטון או שמא היא טענה היפה לשעתה, כלומר שאלה הטוענים לה- נמצאים בשלטון. ומה יהיה גורל הדרישה במקרה של היפוך הגלגל, כאשר השלטון יהיה בידי אחרים? האם גם אז נשמע את חסידי המשילות משמיעים אותן זמירות או שהמנגינה תשתנה לגמרי?