על משילות ושלטון החוק

התביעה להגברת המשילות הנשמעת מפי גורמים שונים במערכת הפוליטית, נועדה לאפשר לנבחרי הציבור לעשות ככל העולה על דעתם, גם בניגוד לדין ואף באופן מושחת. על כן, החותרים להגברת המשילות פועלים הלכה למעשה כנגד שלטון החוק

Flash 90

אחת הדרכים להצדקת התביעה להגברת המשילות היא להכיר, מן השפה ולחוץ, בשלטון החוק, אך לגמד את חשיבותו, לאמור: אין מי שלא נאמן לשלטון החוק. הרי כולנו, נבחרים וממונים כאחד, מקבלים עלינו באהבה ורצון את שלטון החוק.

זהו תיאור משובב לב אלא שאין בו אמת. לשם הדגמה נזכיר את העמדה הפוליטית הרווחת לגבי קיפוח חייהם של מחבלים אחרי שאינם מהווים עוד סיכון, כפי שהתגלתה עם טרור הסכינים וקיבלה ביטוי מובהק בפרשת אלאור אזריה (בעמדותיהם של ראש הממשלה, השר ליברמן, השר בנט ואחרים); ואת  היחס הפוליטי למופעים של גזענות בוטה, את הפרת חוקי הבחירות ועוד.

לאחרונה, לקראת הבחירות הקודמות, הוכיחה המערכת הפוליטית את נכונותה לעשות הכול, ובצורה בלתי שקופה ובלתי גלויה (בנסיבות של גניבת דעתו של הציבור), כדי לחסום הליכים פליליים בגין עברות שחיתות חמורות ביחס לאנשי מדינה בכירים, ובראשם ראש הממשלה.

ברור לכל שהרכבת ממשלה חדשה עכשיו בראשות נתניהו תהיה מותנית באותה נכונות. ואחתום ביחסו של נתניהו כלפי מי שהתלוננו על חשדות כלפי נתן אשל. המתלוננים סר חינם בעיני ראש הממשלה והם הורחקו מקרבתו. שמץ דבר לא דבק באשל לרעה מבחינת נתניהו חרף מה שהתברר על התנהגותו הבלתי הולמת והמביכה.

ברור לגמרי איך תיראה מערכת אכיפת החוק - המשטרה, הפרקליטות והייעוץ המשפטי, אם מבוקשם של חסידי המשילות הגחמתית יינתן להם. ולא התייחסתי כאן כלל ליחס המזלזל כלפי המשפט הבינלאומי בכול הנוגע למדיניות הממשלתית בשטחים. סירובו של השר אקוניס למנות את פרופ' יעל אמיתי ליו"ר שותף של הוועדה האקדמית של הקרן הגרמנית ישראלית למחקר יכול להמחיש את המחלוקת. הוא מוצג על ידי חסידי המשילות כביטוי מופרך, שלא לומר- מופרע ומגוחך, של השתלטות המשפטנים על הפוליטיקה ודחיקת רגליהם של המושלים מלמשול. אך מה לעשות שהשר אקוניס נימק את סירובו בכך שפרופ' אמתי, חתמה על עצומה, קראה לסרבנות ועודדה אותה באופן פעיל. ואילו היועץ המשפטי לממשלה גרס שלא היה בעצומה שחתמה עליה משום התנהגות המקיימת עברה פלילית. מה מחייב במקרה כזה שלטון החוק? ואת דעתו של מי יש להעדיף בשאלה משפטית כזו? האם לא ברור שיש להעדיף את פרשנותו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה על פני פרשנותו של השר?

השאלה של היחסים בין גופי השלטון השונים וכיצד נכון לעצבם תלויה מאד בתרבות הפוליטית. יש מדינות שבהן ניתן לסמוך על איפוק וריסון עצמי של בעלי הכוח, ועל הכבוד שהם רוחשים לגורמי מקצוע המייעצים להם. בתרבות פוליטית כזו, יש יופי ואלגנטיות בהימנעות מלחייב את השלטון לפעול לפי ייעוץ משפטי שקיבל, שכן הוא יעשה כך גם בלאו הכי.

שונה הדבר כאשר התרבות הפוליטית היא אחרת לגמרי, כמו אצלנו- שבה משקלה של עצה בלתי מחייבת הוא כאין וכאפס; וגופי השלטון פועלים להפעלת סמכויות פוגעניות שבידיהם-  לא מתוך ריסון עצמי ואיפוק, אלא מתוך שאיפה למיצוי מרבי של הסמכות, כמו שסוחטים לימון עד שלא נותרת בו טיפת מיץ, ולעתים אף עוברים את גבול הסמכות. להציע במקומותינו ברצינות שכול נבחר ציבור יוכל להזדקק ליועץ משפטי כלבבו כאשר הייעוץ המשפטי הרשמי אינו מקובל עליו, פירושו - לשים  שלטון החוק בישראל למרמס. שהרי ברור שתמיד ניתן למצוא עורך דין שייתן יד לטיהור כול שרץ. 

לאמיתו של דבר, התביעה להגברת המשילות נועדה לסרס את הייעוץ המשפטי לממשלה ולהפוך את העוסקים בו לליצני חצר. תכליתה היא לאפשר לנבחרים לעשות ככול העולה על דעתם, גם בניגוד לדין, ואף באופן מושחת. אמרו מעתה- החותרים להגברת המשילות, פועלים להחרבת שלטון החוק.