יהודית או דמוקרטית? אסור להכריע

כדרכן של מערכות בחירות הן חידדו עד הקצנה את המתחים העזים גם כך הקיימים בשגרה בסוגיות הללו, והוכיחו שגם אחרי שבעים שנה, בישראל יש מאבק עז על אופיה של המדינה: ליבראלית ורחוקה מזהותה הדתית או מדינת כמעט הלכה

Flash 90

הבחירות שהסתיימו היו במידה רבה על יחסי דת ומדינה. כדרכן של מערכות בחירות הן חידדו עד הקצנה את המתחים העזים גם כך הקיימים בשגרה בסוגיות הללו, והוכיחו שגם אחרי שבעים שנה, בישראל יש מאבק עז על אופיה של המדינה: ליבראלית ורחוקה מזהותה הדתית או מדינת כמעט הלכה. גם ביום שאחרי ולאור תוצאות הבחירות ניתן לומר בוודאות שתהיה הממשלה אשר תהיה, העימות הזה לא הוכרע. וטוב שכך. לקהילות החיות בישראל תפיסות שונות באופן קיצוני באשר לאופיה היהודי הרצוי. הכרעה לכאן או לכאן תגרום בהכרח לניכור של קהילות שלמות כלפי המדינה. אפשר להניח על כן שהמחלוקת הזו תמשיך ללוות אותנו, והדרך להמשיך ולחיות יחד, היא לוותר על הרצון להכריע, ולחזור לפוליטיקה ולדיון ציבורי של ניהול המחלוקת והסכמות נקודתיות.

בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, שורה של ממשלות נפלו בגלל משברי דת ומדינה. בכלל זה גם הממשלה הקודמת וזו שלא קמה במקומה והביאה אותנו לבחירות המיותרות הללו. למרות זאת, הסוגיות הללו אף פעם לא עמדו בסופו של דבר במרכז מערכת הבחירות. סוגיות ביטחון וכלכלה תמיד האפילו עליהן. בבחירות הללו זה היה שונה. אולי בגלל ליברמן, אולי כי זה היה מועד ב, אולי כי למפלגות המרכז שמאל היה נוח יותר לעסוק בסוגיות הללו. כך או אחרת, השאלות של אופי המדינה והאיזון בין רכיביה החוקתיים- יהודית מול דמוקרטית מקומה של הדת במרחב הציבורי בישראל עלו למרכז הבמה. המפלגות החילוניות מחד גיסא והחרדיות-דתיות מאידך גיסא חידדו מסרים. חלקים נרחבים מהקמפיינים עסקו בכן או לא מדינת הלכה, והסרטונים כללו מסרים מפחידים על מה שרק יקרה אם האחר, חרדי או חילוני, ישלוט. בכחול לבן איימו שהמדינה תימכר לחרדים תמורת כסף, וביהדות התורה הציגו ילדים חרדים רכים נחמסים על ידי קוזאק חילוני גדול ורע.

להיות בישראל בשבועות האחרונים לנוכח השנאה ההדדית השוצפת היה, איך לומר, לא כייף. מצד שני, אפשר להוציא מהלימון הזה גם לא מעט לימונדה. החברה הישראלית שסועה ומפולגת, ונאבקת על אופיה כמעט מאז הקמתה. הסוגיות של יחסי דת ומדינה, גם אם קיבלו גוונים שונים, לא מאוד השתנו, אבל החברה הישראלית השתנתה, ובאופן דרמטי. קודם כל ביחסי הכוחות. בעשוריה הראשונים הייתה קבוצה הגמונית ברורה אחת והשאר, ימין, דתיים, חרדים היו קבוצות שוליים. היום אין שום קבוצה הגמונית מובהקת. שמאל, מרכז, ימין, חילונים, דתיים, ערבים, כל הקהילות הללו מספיק גדולות כדי להשפיע משמעותית, אבל לא כדי ליצור הגמוניה חדשה. לצד השינוי הזה, ואולי בשלו, גם אופי הפוליטיקה השתנה. מיצירת הסכמות, לניסיון להכריע ולקחת את כל הקופה.

הבחירות הללו חידדו עד קצה את ההבדלים בין תפיסות הזהותיות שמרכיבות את החברה בישראל. ברור לכל מי שחי כאן שהמאבק רציני ואמתי, ושלמרבה הצער בסוגיות מסוימות מפרידה תהום בין הקבוצות. מה עושים עם זה? אפשר לשבת בייאוש על הגדר או להמשיך לירות מעבר לשני צדי המתרס. אפשר להכריע בהינתן כוח פוליטי, אבל הכרעות כאלו יהיו ניצחון פירוס. הן יהיו זמניות, ויגרמו לחלקים מהעם להרגיש מודרים ומנוכרים. לכן האפשרות העדיפה והיחידה שתאפשר המשך קיום משותף היא לעבור מניסיונות להכריע, להידברות ויצירת הסכמות. ראשית על איך לנהל את המחלוקת, וחשוב מכך איך להסכים על מה שאפשר, ולהמשיך ולחיות יחד גם עם מחלוקות. תוצאות הבחירות יכולות להיות זרז לכך. הן הזדמנות, אולי היסטורית, לכונן ממשלה רחבה מאוד, שאת הסוגיות החשובות הללו מכריעה בהסכמות ובדיון מתמשך.