בדרך הנורמליות

נראה כי תוצאת הבחירות יצרה רגע של הזדמנות לשינוי שיטת הממשל בדרך שעשויה לייצב את המערכת הפוליטית בשנים הבאות ולשפר את תפקודה. לכן אי אפשר להתרווח ולהירגע וחובה לנקוט פעולה שתמשיך את תנופת הנורמליות

Flash 90

דכדוך נפל על ישראל כשהתברר שאיש לא ניצח בבחירות והתיקו ממשיך לשתק את המערכת הפוליטית. ואף על פי כן אפשר שיתברר, בשוך הסערה, כי יש מנצח אחד בבחירות אלו, והוא מתנשא מעל לבעלי המחלוקת כולם: הנורמליות.

התמונה הכוללת שעלתה מיום הבוחר האחרון היא של חיזוק הדמוקרטיה: למרות שזו הפעם השלישית בתוך שנה שהישראלים בוחרים, שיעור ההשתתפות בבחירות היה מכובד ביותר – 68.11%. מתוך שבע מערכות בחירות שהיו כאן מתחילת המאה, זהו שיעור ההשתתפות השלישי בגודלו. על אף קמפיין מכוון ומתמשך להבעיר את השטח, לא היו הפרעות סדר משמעותיות במהלך יום הבחירות וגם לא נשמעות טענות בדבר זיופים בקנה מידה גדול.

תבנית ההצבעה מלמדת על מגמה חיובית: מספר הסיעות שנבחרו הוא הקטן אי פעם בתולדות המדינה (9). מסתמן היפוך בפעולתן של הצנטריפוגות המרחיקות קבוצות של ישראלים אלו מאלו ומתהווה מומנטום התומך בפוליטיקה של גושים. איחוד כוחות הפך להיות בון-טון אצל רבים. קם לנו מחנה אנטי-ביבי שבו שותפים מימין מרכז ומשמאל (כחול ולבן), מחנה ערבים (ארבע מפלגות ברשימה המשותפת) ומחנה ציונים דתיים (שלוש מפלגות ברשימה אחת). בכך טרם מוצה פוטנציאל האיחוד: הפערים בין הקומוניסטים והאיסלמיסטים הערביים, שחברו יחדיו, גדולים בהרבה מהפערים שבין ש"ס ליהדות התורה. הפערים בין שקד החילונית, אמנם ארוכת השרוולים, לבין החרד"לים המשיחיים, ששלבו זרועות, גדולים לאין שיעור מהפערים בין עבודה-גשר למחנה הדמוקרטי. לפיכך, יש מקום להמשך המגמה של צמצום מספר המפלגות בישראל.

זאת ועוד, קיצוני הקיצונים בימין המדיני (עוצמה יהודית) לא יחללו בנוכחותם את הכנסת הבאה ורשימות אוויר-חם תמוהות (זהות ז"ל) לא יבזו אותה. גם פונדמנטליסטים דתיים מהציונות הדתית (נעם) לא הצליחו לסחוף אחריהם ציבור משמעותי. מסתבר, שמסנן הנורמאליות הישראלית ממשיך לעבוד באופן סביר.

התפקיד המתגמל של לשון המאזנים בפוליטיקה הישראלית הוחזק משך שנים רבות בידי קבוצת מיעוט אידיאולוגית מובהקת – החרדים. אף שזהו מצב לגיטימי בדמוקרטיה, נזקו היה גדול. הכוח הלא-מידתי של החרדים הפיח רוח תזזית במלחמת התרבות הישראלית. ואולם, לאחר שהמנהיגים החרדיים מהדור הקודם – הרבנים אלישיב, שטיינמן ועובדיה יוסף, שהשכילו להלך בזהירות במשעול הצר שבין ימין לשמאל – הלכו לעולמם, החרדים בחרו להתייצב מלוא קומתם בימין המדיני. אם בעבר היו יכולים להציע תמיכה למי שייתן להם מבוקשם בתחום דת ומדינה, כיום הם שבויים של מחנה הימין, ואין להם במה לסחור. זוהי הכרעה היסטורית שראוי לדון בה בנפרד, אבל תוצאתה המיידית היא שהם נושלו ממעמדם כממליכי המלכים והפכו לשחקנים של טריק אחד.

בבחירות הנוכחיות הבשיל תהליך העברת כוח הווטו מהמחנה החרדי, שעשה בו שימוש סקטוריאלי, אל מפלגתו של ליברמן, שמבקשת להשתמש בכוחה באופן ממלכתי, כדי לכפות ממשלת אחדות לאומית. ככל שליברמן יעמוד על דרישתו לאחדות, בלי שישלוף קוצים חדים מידי כלפי החרדים והערבים – עניין שיש לחשוש לו, הוא ישמש גורם ממריץ-נורמאליות בחברה הישראלית.

ומהחרדים לערבים: ההשתלחות של נתניהו בערבים אזרחי ישראל היא לא נורמאלית על פי כל קנה מידה ליבראלי, יהודי ואנושי. הערבים היו יכולים להגיב לעלבונות בהתקפדות פנימה ובהחרמה שקטה של הבחירות, כפי שהם עושים זה שנים בבחירות לעיריית ירושלים. לו נהגו כך היו פוגעים בדימויה, וגם במהותה של ישראל כמדינה דמוקרטית. לפיכך יש לשמוח על בחירתם לנקוט במהלך הפוך של השתתפות מוגברת בבחירות. זוהי אמירה רבת עוצמה: אנחנו אזרחים כמו כל אחד אחר ובכוונתנו להשתלב בחברה הישראלית על בסיס שוויוני. לראשונה שמענו את מנהיגם הפוליטי, איימן עודה, מדבר על אפשרות כניסה לממשלה; לראשונה נשקלת הייתכנות של חבירתו לממסד כראש האופוזיציה. הדרך לשוויון אזרחי ולהשתלבות בחברה ובכלכלה עוד ארוכה, אך התחלות צנועות אלו מסמלות גם הן מהלך שבסופו – נורמאליות.

מלבד גורלו האישי של נתניהו, הנושא המרכזי בבחירות האחרונות היה עתידו של שלטון החוק בישראל. נתניהו וחלק מתומכיו העלו אותנו על מסלול מסוכן שנועד להחליש את מנגנוני הבקרה המקובלים בכל דמוקרטיה מתפקדת. בית המשפט העליון היה אמור להיות מופשט מכוחו באמצעות פסקת התגברות. תהליך מינוי השופטים היה אמור לעבור פוליטיזציה מואצת שהיתה פוגעת בעצמאות השופטים ומחלישה את האמון הציבורי בהם. היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה היו הופכים להיות ממונים "מטעם" השרים, תחת שיהיו נאמני הציבור כולו. כל "הטוב" הזה נמנע, ככל הנראה, עקב תוצאות הבחירות. ישראל חוזרת להיות דמוקרטיה נורמאלית, שמכבדת את הפרדת הרשויות ונמנעת משינוי כללי המשחק הדמוקרטיים לצרכים אישיים או רגעיים.

ואולם, שיווי המשקל הנוכחי הינו שביר ורעוע. אי אפשר להתרווח ולהירגע וחובה לנקוט פעולה שתמשיך את תנופת הנורמאליות. נראה כי תוצאת הבחירות יצרה רגע של הזדמנות לשינוי שיטת הממשל בדרך שעשויה לייצב את המערכת הפוליטית בשנים הבאות ולשפר את תפקודה. הליכוד וכחול לבן מחזיקות יחדיו, בלי כל צורך בשותפות פוליטית של מפלגה אחרת, את הרוב בכנסת. שתיהן יכולות להסכים על העברת חוק שיקבע כי בבחירות הבאות, מי שיעמוד בראש המפלגה שתזכה במירב הקולות יתמנה באופן אוטומטי לראשות הממשלה בלא שיצטרך לעמוד בהצבעת אמון של הכנסת.

מהלך שכזה יתמרץ את הבוחרים להצביע למפלגות הגדולות, ואת המפלגות הקטנות לחבור אל הגושים, וטוב שכך. חשוב לזכור כי מאז שנת 1996 כל ראשי הממשלה (למעט אריאל שרון בממשלתו השנייה) עמדו בראש מפלגה שלא החזיקה אפילו ברוב מקרב חברי הכנסת שבקואליציה. הם בבחינת גוליבר שעקוד בידי גמדים, חשופים לסחיטה מתמשכת מצד שותפיהם לקואליציה ולכן נעדרי יכולת משילות.

ראשי ממשלה נאלצים לתחזק את האינטרסים הסקטוריאליים של השותפים הקואליציוניים במקום לפעול באופן ממלכתי לקידום האינטרס הציבורי הכולל בהתאם לאידיאולוגיה שלשם קידומה נבחרו. השותפים, בהרבה מקרים, מייצגים קבוצות קטנות יחסית, שמחזיקות בעמדות קצה שמתדלקות את מלחמת התרבות הישראלית. המעבר לגושים, כתוצאה משינוי השיטה המוצע, ייטול מהקצוות את כוח ההשפעה הבלתי פרופורציוני, יאפשר לכוחות מתונים, מימין ומשמאל, להנהיג את המדינה, ויחזיר לרוב הישראלי את השליטה בהגה הלאומי. הזנב יפסיק לכשכש בכלב.