דמוקרטיה: שלטון העם נטו או ברוטו

הגבלת כוחו של הרוב לקבל הכרעות פוליטיות דורסניות ופופוליסטיות שיפגעו במיעוטים החיים במדינה, באמצעות מנגנונים של איזונים ובלמים, כמו גם פיזור הכוח בין נבחרי ציבור לבין משרתי ציבור לא נבחרים - חיוניים להגנה על הרעיון העומד בבסיסה של הדמוקרטיה - שלטון העם

Flash 90

אחת התוצאות החיוביות של גל הפופוליזם השוטף מערכות פוליטיות במדינות שונות בעולם המערבי, לרבות ישראל, היא הצורך לחדד את הקשר בין המשמעות המילולית של הדמוקרטיה, שלטון העם, לבין התצורה המקובלת של הדמוקרטיה הליברלית, המבוססת על איזונים ובלמים חוקתיים ועל הפעלת כוח שלטוני על ידי נציגים נבחרים ובעלי סמכות לא נבחרים. הפופוליזם מגדיר את הדמוקרטיה כמסגרת לבירור רצון העם, באמצעות בחירות המשקפות את הכרעת הרוב, ומכאן הוא רואה בכל עמדה שלא משקפת את ההעדפות של הרוב, כמעט בהכרח, עמדה בלתי לגיטימית ובלתי דמוקרטית. למרות שהגישה הפופוליסטית נראית סופר-דמוקרטית, חשוב לציין דווקא היום, יום הדמוקרטיה הבינלאומי (15.9) כי זו גישה בעייתית מאד, שרוב אם לא כל המדינות המערביות מסתייגות ממנה.

ראשית, שיטה המבוססת כל כולה על העדפות הרוב, עשויה להוביל לעריצות הרוב או לדיקטטורה של ההמון, לקיפוח מתמיד של המיעוט ולפגיעה בחירויותיו של מי שנמצא במיעוט. גם אם פורמלית שיטה כזו היא דמוקרטית, זו דמוקרטיה לא הוגנת, שאינה יכולה לשמש לאורך זמן בסיס לחיים משותפים והרמוניים של הרוב והמיעוט. זו הסיבה שמדינות דמוקרטיות מאמצות חוקות ואמצעים מבניים נוספים, כגון שני בתי נבחרים או וטו נשיאותי, המיועדות להגביל את כוחו של הרוב לפגוע במיעוט.

שנית, כל שיטה המבוססת על מתן כוח לנבחרי ציבור מועדת לפורענות, שכן יש חשש שהם יפעלו לקדם את האינטרסים שלהם ולא להגן על האינטרסים של מי ששלח אותם, תחת הטענה כי הם מממשים בכך את ״רצון הבוחר״ (מושג שהם מפרשים כראות עיניהם). על מנת להגן על האינטרס הציבורי מפני נבחרי הציבור עצמם, מדינות דמוקרטיות מקימות גופי בקרה עצמאיים כמו בתי משפט, על מנת לפקח על האופן בו בעלי השררה מפעילים את סמכויותיהם. חשוב לציין, כי בניגוד לציבור הבוחרים עצמו העוקב אחרי ההתרחשויות הפוליטיות בצורה חלקית ועם הבנה מוגבלת של שאלות מדיניות מורכבות, לגופי הבקרה המומחיות והמשאבים הנחוצים על מנת לפקח בצורה אפקטיבית יותר על נבחרי הציבור מפני ניצול לרעה של מעמדם.

שלישית, ישנו חשש משמעותי שפוליטיקאים פופוליסטים ינסו לנצל לרעה את הכשלים המבניים בתהליכי קבלת החלטות של אנשים מן השורה, שאין להם הכשרה מקצועית להכריע בנושאים רבים שעל הפרק: הם יציגו פתרונות פשוטים וקלים לבעיות מורכבות, כגון עוני או איומים ביטחוניים, הם יקדמו פתרונות של טווח קצר לאתגרים לטווח הארוך, והם יבססו את הפתרונות שהם מציעים על מידע חלקי, על אינטואיציה או על רגש ולא על ניתוח עובדתי-מדעי מסודר. זו בדיוק הסיבה שכמעט אף מדינה דמוקרטית בעולם אינה מפעילה דמוקרטיה ישירה – בה החלטות שלטוניות מובאות להכרעת הציבור באופן יומיומי – אלא מתבססת על קבלת החלטות על-ידי נציגים נבחרים המקדישים את זמנם ומרצם לניהול עסקי המדינה. דמוקרטיות ליברליות לא מסתפקות בכך, אלא גם משלבות בתהליכי קבלת החלטות מומחים לא נבחרים, על מנת שיבטיחו כי תהליך קבלת ההחלטות יוביל לתוצאות מיטביות, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

לבסוף, הפלורליזם של ״שוק הדעות״ והיכולת לשכנע ולהשתכנע - מאפיינים שהם נשמת אפה של הדמוקרטיה - מאוימים על ידי תפיסה פופוליסטית העושה דה-לגיטימציה לעמדות החורגות מעמדות הרוב. למעשה, התנכלות לגופי אופוזיציה או לגופי חברה אזרחית המבטאים עמדות מיעוט, אינה כלל ביטוי של שלטון העם, אלא פעולה שנועדה לשלול מהעם גישה למידע שיאפשר לו לקבל החלטות בעתיד על דרכה של המדינה.

מכאן, שראיה מורכבת ומפוקחת של המציאות המשטרית בדמוקרטיה צריכה להוביל למסקנה הלא אינטואיטיבית: על מנת להגן על האידאל של שלטון העם כעקרון מנחה של מערכת פוליטית לגיטימית ויעילה, יש להגביל את כוחו של הרוב לקבל הכרעות פוליטיות דורסניות ופופוליסטיות באמצעות איזונים ובלמים שלטוניים ובאמצעות פיזור הכוח בין נבחרי ציבור לבין משרתי ציבור לא נבחרים. גם לגבי כוחו של הרוב נכונה אמירתו המפורסמת של הלורד אקטון, פוליטיקאי בריטי בן המאה ה-19, כי כוח משחית וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.

פורסם לראשונה בהארץ.