נאום יוחנן פלסנר, נשיא המכון בכנס בחירות מעריב והג'רוזלם פוסט

מה יקרה ביום שאחרי הבחירות? האופציות, כפי שמסתמן, הן ממשלה צרה והומוגנית שאינה משקפת את רצון הציבור הרחב; סבב בחירות נוסף, השלישי בשנה האחרונה; או ממשלת אחדות רחבה, שתייצג השקפת עולם רחבה ככל האפשר. כך או כך, העיניים נשואות לנבחרי הציבור, שישכילו לפעול יחד ולשמור על איתנות הדמוקרטיה הישראלית

צהרים טובים לכולם,

שמענו כאן בשעות האחרונות את בכירי המערכת הפוליטית מדברים על המפלגות שלהם, על ההבדלים בינם למפלגות אחרות. אני לא מתמודד במגרש הפוליטי ולכן לא אדבר על הבחירות עצמן. אני רוצה שנחשוב ביחד על היום שאחריהן.

כדאי שנאמר את האמת: בעוד שבועות אחדים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בפתחו של מצב חירום לאומי. הפעם, בהנחה שלסכנה לא יקראו חיזבאללה, חמאס או איראן, אנחנו עלולים להתמודד עם סכנה אחרת: בחירות 2020, או בחירות 2019 סבב ג'. אני מניח שהאפשרות הזו נראית לרובנו מופרכת. מצד שני, כנראה שרוב האנשים שנמצאים כאן לא העריכו לפני שלושה חודשים שהכנסת תפוזר שבועות ספורים לאחר השבעתה, והנה, בשבוע הבא, ישראל שוב הולכת לבחירות.

מכל ניתוח פוליטי סביר אפשר להסיק שביום שאחרי מערכת הבחירות, יהיו לנו שלוש אפשרויות: או שתקום ממשלה צרה, או שתקום ממשלת אחדות, או שנצא לסיבוב בחירות נוסף, פעם שלישית בתוך כשנה. אדבר מיד על שתי האפשרויות הראשונות, אבל לפני זה אני רוצה לדבר על האופציה של מערכת הבחירות השלישית, ועל המחיר שנאלץ לשלם אילו התרחיש הזה יהפוך למציאות.

העלות הישירה של בחירות נאמדת בכ-700 מיליון שקלים. אך הפעם מדובר על הוצאה גבוהה בהרבה. מנכ”לית ועדת הבחירות הודיעה כי תבקש להגדיל את תקציב ועדת הבחירות בכ-30% בגלל עלות העסקת עובדים בקיץ. עלותן של הבחירות החוזרות תסתכם בכ-2.5 מיליארד שקלים. רק לשם השוואה - זהו סכום השקול לכלל התקציב השנתי של משרד המדע!

אז הנזק הכספי הישיר ברור, אבל זהו רק חלק מהמחיר שאנחנו משלמים בעבור המצב הפוליטי שנקלענו אליו. זה כבר קרוב לשנה שישראל היא מדינה בהקפאה. כל מה שמעבר לניהול השוטף - עוצר. מי שיפגוש פקידים בכירים במשרדי הממשלה ישמע שתי מילים אחת: מתגלגלים. מחכים. אין אישור של תוכניות, אין מימוש של אסטרטגיה, אין ליווי של תהליכי עומק, אין אימוץ יוזמות לטווח ארוך. משרד הכלכלה לא יכול להתקדם עם רפורמות להורדת יוקר המחיה. משרד הפנים מעכב את התוכניות הגדולות של רשויות מקומיות, בשנה שאמורה להיות המשמעותית ביותר בכהונתם של ראשי ערים, היא השנה הראשונה לכהונתם. מוקפאים גם מינויי בכירים: שופטים, מפקח כללי למשטרה. הכל בהשהיה עד להודעה חדשה. ישראל - מתגלגלת.

לקיפאון הזה, לשגרה הזו, יש גם השלכות כלכליות וגם השלכות לאומיות. גם אירועים מדיניים בעלי השפעה ישירה על בטחון ישראל, כמו תכנית השלום של הנשיא טראמפ, מושהים ואינם מקודמים.

הבחירות החוזרות פוגעות בדירוג היחסי של ישראל ביחס למדינות המפותחות בכל הנוגע ליציבות שלטונית. הן גם מחלישות את אמון הציבור במערכת הדמוקרטית וגרוע מכך - הן עלולות להקטין את שיעור ההשתתפות בבחירות ובכך לחזק כוחות קיצוניים, או קבוצות אינטרס סקטוריאליות.

כמובן שבכל חברה עסקית נורמלית מציאות כזאת של קיפאון לא הייתה מתקבלת בשוויון נפש, ובעלי העניין היו ממהרים להגיב. אבל נראה שבעלי העניין במדינה, הציבור הרחב, מגיבים די באדישות למצב. זה די אופנתי לגלות אדישות ביחס לבחירות.

אז איך מביאים להקמת ממשלה ולחזרה למסלול של יציבות ותכנון ארוך טווח?

אפשרות אחת – צד אחד של המערכת יצליח להגיע לממשלה צרה, בדומה לממשלה שעמד נתניהו להקים בחודש אפריל.

ממשלה צרה היא בהחלט לגיטימית. יש לה יתרון בעיקר בהומוגניות שלה בנושאים מדיניים-ביטחוניים. וכך, היא יכולה לדבר בשפה אחת בסוגיות האלה. ולמרות זאת, ממשלה צרה גם גובה מחיר יקר מאוד: לאחרונה הציג משרד האוצר נתונים החושפים את מחיר הסחטנות של המשא ומתן הקואליציוני. הדרישות הקואליציוניות של המפלגות השונות בבחירות החולפות, תורגמו לעלות של 20 מיליארד שקל וזה- כשהמדינה מצויה בגירעון קשה, יש שמעריכים אותו בלמעלה מ-50 מיליארד שקלים. גירעון שמחייב קבלת החלטות קשות וטיפול מיידי. ממשלה צרה שבה לכל חבר כנסת יהיה הכוח להפילה, תסבול מסחטנות בלתי פוסקת ולמעשה תגרום לכך שבחירות נוספות יהפכו לעניין של זמן. אך חמור בהרבה - ממשלה צרה, אם לשפוט לפי מה שהיה על הפרק במהלך המו"מ הקואליציוני שהתקיים רק לפני כמה חודשים, מאיימת לשנות מהיסוד את כללי המשחק הדמוקרטים. כל זאת, תוך התבססות על רוב קטן שאינו משקף הסכמה רחבה בקרב הציבור.

הרשו לי לצטט בהקשר זה מתוך דבריו של זאב ז'בוטינסקי: "דעה מוטעית היא זו האומרת, שממשלה הנשענת על רוב - פירושה ממשלה דמוקרטית... דמוקרטיה - פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על ידי רוב, יכול לשלול את החופש. ובמקום שאין ערובות לחופש הפרט - שם אין דמוקרטיה. את הניגודים הללו מן הדין למנוע".

הציטוט של ז'בוטינסקי מוכיח כי ערכים נעלים של חופש, זכויות אדם ושוויון לא רק שאינם סותרים, אלא להיפך - עוברים כחוט השני בערכיה היהודיים-ציוניים של מדינת ישראל.

הממשלה הצרה האחרונה, שכמעט והושבעה, שהתיימרה להיות ממשלה לאומית, פעלה בניגוד מוחלט לערכים שהתווה ז'בוטינסקי. היא איימה לחולל שינויים מרחיקי לכת בתחומים שהם נשמת אפה של הדמוקרטיה, בדגש על חיזוק מערכת המשפט ושמירה על תקשורת החופשית. 

אני לא טוען שמערכת המשפט מושלמת ושאין מקום לשקול תיקונים ושינויים באיזונים בין הרשויות. ברור שכאשר אנו אומרים שביקורת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה - שופטי ישראל בהחלט לא מקבלים פטור, ובשום אופן אינם חסינים מביקורת. לצד זאת, במערכת דמוקרטית נדרשת בקרה מתמדת על פעילות נבחרי ופקידי הציבור, ומי שאמונה על בקרה זו הנה הרשות השופטת, שחיוני לשמור עליה כרשות עצמאית ומקצועית.

מרבית הציבור בישראל מתנגד נחרצות לשינוי סדרי השלטון שהיוו את בסיס קיומה של מדינת ישראל ב-70 השנים האחרונות. כאזרחים המתגאים בזהותה הדמוקרטית של מדינת ישראל, אסור לנו לאפשר רמיסת מעמדם של שומרי הסף ואוכפי החוק.

אני מקווה מאד, ואנחנו במכון הישראלי לדמוקרטיה נפעל לשם כך בכל הכלים העומדים לרשותנו - שלא תקום ממשלה הרואה בריסוק הרשות השופטת את אחת ממשימותיה הראשונות. לצד זאת, אנחנו נהיה שותפים לכל שיח ענייני שהמטרה שלו היא מציאת נקודת איזון מיטבית, המביאה בחשבון את כלל ההשלכות של כל שינוי מוצע על תפקוד שלושת הרשויות בישראל ועל מעמד זכויות הפרט. אבל מקבץ היוזמות שתכליתן המצרפית היא  ריסוק הרשות השופטת ופגיעה בעצמאותה, חייבות לרדת מסדר היום. 

אפשרות שלישית היא כמובן ממשלה רחבה שתייצג ככל הניתן את השקפת העולם של ציבור רחב ככל הניתן מקרב אזרחי המדינה. יש לא מעט מתנגדים לממשלה רחבה, וצריך להודות שזהו לא פתרון אידאלי בכל מצב. ממשלות אחדות, בעבר, היו גם ממשלות שיתוק. למשל, בהיבט המדיני. אבל צריך לומר שלממשלת אחדות, יש גם לא מעט יתרונות.

בתרחיש של ממשלת אחדות רחבה, כוח הסחיטה של המפלגות הסקטוריאליות מצטמצם משמעותית. גודלה של הממשלה יוכל לאפשר לה להתמודד עם הגירעון באופן שיגדיל את הפריון והצמיחה בטווח הארוך ולא מתוך כניעה לשיקולים פוליטיים של הטווח הקצר, וממשלת אחדות תוכל גם לשים אותנו על נתיב של בניית הסכמות פנימיות ותציע חלופה למשבר הדמוקרטי והחוקתי שאנחנו חווים. סדר היום של ממשלה כזאת יתמקד בנושאים שעליהן השותפות המרכזיות תוכלנה להסכים. בממשלה כזאת תהיה הזדמנות להתקדם בהסדרת סוגיות של דת ומדינה בהתאם לעמדות של רוב הציבור ולפתור סופסוף את המשבר הבלתי נגמר של חוק הגיוס. ממשלה רחבה שכזו תוכל ותהיה מחויבת, לבלום גם את המתקפות הבלתי פוסקות נגד התקשורת החופשית, הפקידות המקצועית, בג"ץ ורשויות אכיפת החוק.

האם ממשלה רחבה היא אפשרית, אחרי כל הטינה והרפש בין מנהיגי המפלגות?

רק בשביל להשוות- מנחם בגין היה שנוא נפשם של ראשי מפא"י. כולנו זוכרים את הכינויים הקשים שהדביק לו בן גוריון. בגין מצידו תקף את ראשי תנועת העבודה במילים איומות, על אירועי אלטלנה, הסכם השילומים ועוד. בין חירות ומפא"י היו תהומות אידאולוגיות חסרות תקדים, אך זה לא מנע מלוי אשכול להכריז על הקמת ממשלת אחדות ערב מלחמת ששת הימים, ממשלה שבה זכה בגין, אחרי 19 שנים במדבר הפוליטי, להפוך לשר ולגורם לגיטימי בקואליציה.

ממשלות אחדות הוכיחו את עצמם במצבי חירום לאומיים גם בשנים הבאות. כולנו זוכרים את ממשלת הרוטציה של פרס ושמיר, שהובילה את ישראל להישגים גדולים כמו הדברת האינפלציה והוצאת צה"ל מלבנון. כך גם ממשלת האחדות שהוקמה בראשית שנות האלפיים ואפשרה לאריאל שרון לבלום את האינתיפאדה השנייה.

כעת, הגיע הזמן שניזכר בתקדימים ההיסטוריים האלו, ונשאל את עצמנו האם אנחנו צריכים אויב חיצוני או למערכה גדולה כדי להגיע לפתרון הנכון, או שאנחנו מסוגלים בכוחותינו להגיע להבנה שצריך להתעשת ולחתור לפתרון שמרבית אזרחי ישראלים מייחלים לו? אני מאמין שהתשובה ברורה.

אני מצפה מנבחרי הציבור לפעול הפעם בחוכמה ולקדם קירוב לבבות ואווירת פיוס על פני שיסוי אוכלוסיות זו בזו וזריעת פלגנות.

עלינו לזכור שגם אם סבב הלחימה הבא מול חיזבאללה נדחה בינתיים, וגם אם צלחנו את הקיץ מבלי שנדרשנו להיכנס לעוד מבצע קרקעי ברצועת עזה, בפתחנו מערכה חשובה לא פחות, על היציבות השלטונית, על הסולידריות החברתית. על הדמוקרטיה. על כך כבר אמר בעבר השופט אהרן ברק: "אם לא נגן על הדמוקרטיה, הדמוקרטיה לא תגן עלינו".

אני רוצה להודות לכל הנוכחים כאן ולהקדים באיחולי שנה עברית חדשה פורה ומוצלחת. שנה של אחדות. שנה שבה תנצח השפיות את הקיצוניות. שנה שבה נגן על הדמוקרטיה. שנה טובה וחג שמח לכם, לבני משפחותיכם ולבית ישראל כולו. תודה רבה.

נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, יוחנן פלסנר | צילום: מארק ישראל סאלם