פחות סחטנות, יותר יציבות

פרישת מפלגת זהות מהמירוץ וחבירתה לליכוד עשויה דווקא להיטיב עם בוחריה, ועם המערכת הפוליטית כולה, ותמנע בזבוז קולות בבחירות הקרובות וסחטנות מצד המפלגות הקטנות במהלך המשא ומתן הקואליציוני. השלב הבא: לקבוע כי ראש המפלגה הגדולה הוא ראש הממשלה

Flash 90

פרישת מפלגת זהות מהמרוץ בבחירות וחתימת ההסכם המשותף עם הליכוד הוא לא רק צעד נבון מבחינת גוש הימין, שעשוי למנוע בזבוז קולות, אלא מהלך בכיוון הנכון גם לייצוב המערכת הפוליטית.

התופעה הבולטת ביותר בפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים היא היחלשות המפלגות הגדולות. מקום המדינה ועד בחירות 1992 זכתה הרשימה הגדולה בלפחות 40 מנדטים, אך מאז ועד היום זה לא קרה שוב. 35 המנדטים של הליכוד וכחול לבן בבחירות האחרונות אולי נראים מרשימים – אך למעשה מדובר במספר מנדטים נמוך יחסית. כיוון שסיעת השלטון קטנה יותר, היא  צריכה לצרף הרבה סיעות לקואליציה, וכמעט תמיד היא נמצאת במיעוט ושולטת בפחות מ-50% מחברי הכנסת של הקואליציה. כך יכולות סיעות קטנות "לסחוט" את סיעת השלטון באופן לא-פרופורציונאלי לכוחן. בנסיבות האלה, סיעת השלטון מתקשה מאוד לנווט את הממשלה באופן יעיל ובכיוון ברור – ויכולת המשילות נפגעת מאוד.

הדרך הנכונה והטבעית ביותר לתיקון המצב היא חבירה של מפלגות קטנות למפלגות גדולות, כך שפחות מפלגות יתמודדו וייבחרו לכנסת, והרשימות הגדולות יתחזקו. למעשה, כך אמורה להתנהל מערכת דמוקרטית בריאה. בכל חברה, ובוודאי בחברה הישראלית, יש קבוצות ומגזרים רבים, בעלי מגוון תפיסות עולם ואינטרסים. במערכת הבחירות הנוכחית יש דוגמאות לכך שהמגמה לצרף במסגרת רשימה אחת קבוצות, אינטרסים ותפיסות עולם שונות, הקרובים מבחינה אידיאולוגית וחברתית, תופסת תאוצה – וכך ראוי. במקום מפלגות נפרדות שכל אחת מהן מייצגת "טעם אישי", הרשימות המאוחדות מציעות לבוחר תכנית כוללת לניהול ענייני המדינה, שמייצגת מגוון רעיונות ודרישות ובמקביל מאזנת ביניהם.

הסרת מועמדותה של מפלגת זהות ותמיכתה בליכוד, הקמת רשימת ימינה, וכן ההתמודדות של הרשימות המעט-יותר ותיקות כחול-לבן והרשימה המשותפת, הן דוגמאות מובהקות לכך. מדובר במפלגות שאוחזות בעקרונות אידיאולוגיים דומים למדי. במקרה של זהות והליכוד – שתי המפלגות דוגלות בכלכלה ליברלית ובעמדות מדיניות ימניות. נכון – זהות דוגלת, יותר מהליכוד, בצמצום מעורבות המדינה במשק ובחברה, אבל לא מדובר בפערים גדולים שמצדיקים התמודדות של שתי מפלגות נפרדות בבחירות.

למעשה, אין יסוד לטענה שהתמודדות בנפרד הכרחית כדי שכל מפלגה תייצג את האינטרסים של ציבור תומכיה. נראה שדווקא הפרישה של זהות מהבחירות עשויה לאפשר לה לקדם בצורה טובה יותר את רעיונותיה, דרך השפעה על מדיניות הליכוד בתחומים כמו כלכלה חופשית ולגליזציה של קנאביס. גם היוזמה שמוביל משה פייגלין לאישור ההסכם במשאל בקרב מתפקדי המפלגה היא מבורכת, ותאפשר לברר אם החבירה לליכוד אכן מייצגת בצורה טובה יותר את האינטרסים של המפלגה. מעניין יהיה לגלות אם הרשימות המשותפות האלה יחזיקו מעמד ביום שאחרי הבחירות. קיימת סכנה שהן תתפרקנה, אך אפשר לצמצם אותה באמצעות הטלת מגבלות נוקשות על מי שיתפצלו מסיעה משותפת – כמו צמצום משמעותי של מימון המפלגות שלהן ואיסור על כהונתן בממשלה.

ברור לגמרי שאחוז החסימה, העומד על 3.25%, דוחף מפלגות להקים רשימות משותפות. אבל הוא לא מספיק. כדי ליצור שני גושים, יש צורך במהלך משלים בדמות שינוי שיטת הרכבת הממשלה: קביעה כי לאחר הבחירות, ראש הרשימה הגדולה ביותר ירכיב את הממשלה ויעמוד בראשה. מהלך זה יתמרץ את הבוחרים להצביע לרשימות הגדולות, ואת המפלגות – לחבור למפלגות או רשימות גדולות.

פורסם לראשונה בדה מרקר.