לקחי הארבעה בנובמבר או הסכנה: דיכוטומיה

האם האופי היהודי והאופי הדמוקרטי של ישראל הם שניים שמסוגלים ללכת יחדו? זו אחת משאלות העומק, שמרימה ראשה שוב בימים אלו, ומעסיקה במיוחד את אנשי החינוך שבקרבנו.

האם האופי היהודי והאופי הדמוקרטי של ישראל הם שניים שמסוגלים ללכת יחדו? זו אחת משאלות העומק, שמרימה ראשה שוב בימים אלו, ומעסיקה במיוחד את אנשי החינוך שבקרבנו.

הזיכרון הקולקטיבי בישראל, מימין ומשמאל, נוטה למסגר את רצח רבין כסוג של תוצאה בלתי נמנעת מההתנגשות בין יהדות לדמוקרטיה בחברה הישראלית. לאנשים בשני צדי המתרס נוח לא אחת לסדר לעצמם את המציאות המורכבת בקווים פשטניים: רבין כנציג מובהק של מחנה השלום והדמוקרטיה האוניברסלית, אל מול רוצחו שיצא מערוגות הלאומנות הדתית הפרטיקולרית. כך גם מוצג – באופן מוטעה – השיח בין המחנות הפוליטיים: מי שמחויבים (רק) לדמוקרטיה מול מי שמחויבים (רק) למדינת הלאום ולדת היהודית. אולם כל מי שעיניו בראשו ותודעה היסטורית וחברתית בלבו יודע שזוהי תפיסה דיכוטומית שגויה ואף מסוכנת. רבין אמנם לא היה איש דתי, אך צמח וחי כיהודי-לאומי ששיקולי טובת הציונות והמדינה היו נר לרגליו, ולעיתים אף קדמו לשיקולים 'דמוקרטיים'. מנגד, הרוצח עשה שירות דב למחנה ממנו צמח, שכן צבע את כולו בצבע של תמיכה באלימות פוליטית ממניעים דתיים-משיחיים ואנטי-דמוקרטיים, מה שהיה שגוי מבחינה עובדתית וגם רעיונית.

לאחר הרצח רבו קבוצות השיח והדיאלוג שניסו לחזק את תחושת ה'יחד' היהודי-דמוקרטי, שאפיין את ההסכמה הרחבה שעל בסיסה קמה המדינה. אולם, חלק ממגמות שואפות-לטוב אלו הציגו כאלטרנטיבה לדיכוטומיה של יהדות נגד דמוקרטיה אידיאל הרמוני מדי. הניסיונות למצוא לכל ערך דמוקרטי ביסוס במקורות יהודיים יצר תחושה של נופת צופים. הקו הרעיוני של אנשי ההרמוניה, על אף מטרותיו החיוביות, נטה להעלים מעל פני השטח מקורות יהודיים או פרשנויות שיש בהם התנגשות לא פשוטה עם התפיסות ההומניסטיות המודרניות. התחושה של ניסיון מלאכותי ליצור 'מתיקות יתר' במפגש בין יהדות לדמוקרטיה, והתעלמות מהכשלים בדמוקרטיה עצמה, הביאה רבים לחזור ולאמץ עמדה דיכוטומית ומסתייגת כלפי השילוב האפשרי. אנשי הדיכוטומיה מתבצרים בתפיסה שיש בה הכרעה ברורה וחד-משמעית בעד אחד מהעולמות, ועליונות שלו על העולם האחר בכל מקום של התנגשות ביניהם. אנשי הדיכוטומיה קיימים במחנה הדתי-ימני והחרדי מצד אחד כמו שקיימים גם במחנה החילוני-שמאלני מצד שני. אלו ואלו מחזיקים בתשובה מובהקת במקרה של צורך בהכרעה בין העולמות. זהו אזור הנוחות שלהם, אשר מסדר עבורם את המציאות הכאוטית בתמונה ברורה של 'טוב' ו'רע'. בתווך בין אנשי הדיכוטומיה ואנשי ההרמוניה, היו מאז ומתמיד וקיימים גם כיום רבים החווים את המפגש בין העולמות כקונפליקט מתמשך ובלתי פתיר. אנשי הקונפליקט אינם רוצים לוותר על אף אחד משני העולמות, אך אינם מתעלמים מפקעת יום-יומית של סתירות ביניהם. החוויה המכוננת שלהם היא קושי, דיסהרמוניה וחוסר נוחות. כל אחד מהם מוצא לעצמו פתרונות כאלו ואחרים למצבי החיים המעשיים, אולם המתח הפנימי מרחף כל העת מעל כחרב מתהפכת.

שלוש הגישות – הדיכוטומיה, הקונפליקט וההרמוניה – אינן רק עמדות אידיאולוגיות או שכליות, ובוודאי אינן קשורות לזהות הפוליטית או הדתית של המחזיקים בהן. אלו בראש ובראשונה עמדות נפשיות המבוססות על חוויית חיים ו'תחושת בטן' עמוקה. זוהי חלוקת העומק שאני מציע לפענוח המצב הישראלי. יש ימנים ושמאלנים שבעומק תפיסתם אינם מאמינים בשילוב. יש דתיים וחילוניים שבעומק תפיסתם חווים עצב ותסכול של קונפליקט בלתי פתיר. יש הדבקים באידיאל של השלמה והלימה, על אף המציאות המסוכסכת.

עשרים שנה לאחר רצח ראש הממשלה, ועל רקע מצב בטחוני הולך ומתערער, אנו ניצבים בפני שינוי דרמטי בתחושות הציבוריות בשאלות אלו. במחקר 'מדד הדמוקרטיה הישראלית' נבדקת מדי שנה השאלה איזה חלק מהגדרת המדינה חשוב יותר לנשאלים. בשנת 2010 החזיקו קרוב למחצית היהודים בישראל בעמדה של 'גם וגם', שליש תמכו בעליונות לאופי היהודי וחמישית בעליונות לאופי הדמוקרטי. מצב זה השתנה באופן משמעותי במחקר של 2014: רק רבע מהנשאלים תמכו בעמדת 'גם וגם', זאת לעומת קרוב ל-40% שהעדיפו את האופי היהודי וכשליש שהעדיפו את האופי הדמוקרטי. המגמה המתמשכת העולה מהסקר מצביעה על התרופפות האמונה שיהדות ודמוקרטיה יכולות להשתלב, ו'בריחה' של רוב הציבור לקטבים הדיכוטומיים ה'נוחים' מבחינה רגשית. הנתונים של מדד הדמוקרטיה אינם מפתיעים בוודאי את רוב אנשי החינוך בארץ, החווים את ההקצנה בקרב תלמידינו, הנובעת בין השאר מהצורך בביטחון שאינו רק פיזי אלא גם רעיוני.

האם זוהי גזירת גורל? האם המדינה שלנו נדונה – במקרה הרע - להכרעה קטגורית בין שני מאפייניה, ובמקרה הטוב לחיים בצל מתח מתמיד ביניהם?. הגישה הרביעית, שהיא חינוכית בעיקרה, אשר אני מעוניין להציע כדי להקל במעט על המתח וכדי לא לוותר על אף אחד משני העולמות, היא גישת המורכבות. איננו צריכים להסתיר את הקשיים שהיהדות טומנת בחובה על מנת ליהנות מרזיה או להתגאות בשייכותנו לתרבות עמוקה זו. איננו צריכים להתעלם מהסתירות המובנות בעולם הערכים הדמוקרטי על מנת להזדהות עם תפיסה הומניסטית. המפגש האמתי בין שני העולמות יכול לרכך קונפליקטים ולהצמיח אותנו, וזאת משום שיש בו שיקוף של מגוון נקודות מבט שכולן חלק ממי שאנחנו. כשם שנער ונערה מתבגרים מבינים שהעולם אינו 'שחור' ו'לבן' ושיש יתרון לחיים מרובי פנים, כך מצווה עלינו ללמדם שעל אף המחלוקות הפוליטיות והאמוניות שמערערות את חיינו, יש יתרון בחיים של מורכבות על פני הכרעה. זוהי חווית החיים הרגשית שראוי לחנך אליה, והיא תבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, לא רק בשדה האידיאולוגי.

המאבק הגדול של כל מי שחרד כיום לקיומה של ישראל כפי שהוכרזה בתש"ח הוא להנכיח בשיח הציבורי והאישי מורכבות שיש בה חיוב ולא רק שלילה. נכון, יש מי שבשם היהדות נוקטים בקו גזעני או לאומני ויש מי שבשם הדמוקרטיה האוניברסלית נוקטים בקו המתנער מהציונות. אולם אלו לא הברירות היחידות הניצבות בפנינו, גם אם רבים חשים כך. יש לחנך את ילדינו להכיל מורכבויות: אפשר לאהוב את המדינה ולהיות הומניסט בעת ובעונה אחת. אפשר להיות ירא שמיים, שומר מצוות ודמוקרט בעת ובעונה אחת. זה לא תמיד קל, זה מחייב להתלבט, אבל זה אפשרי. זוהי משימת הדור הזה וזוהי מלחמת המאסף שלנו נגד השתלטות הדיכוטומיה על חיינו הציבוריים.

ראו את ספרו של אדר כהן "שנים יחדו – מורה דרך לחינוך יהודי דמוקרטי"