הריסת בתים - האם יש בזה טעם?

שאלת יעילותה וחוקיותה של מדיניות הריסת הבתים מרחפת מעל לסכסוך הישראלי-פלסטיני. נטל ההוכחה מוטל על מדינת ישראל הנוקטת בסנקציה קשה מאוד כנגד אדם, שטרם הורשע בפלילים, וכנגד בני משפחתו.

בימים אלה החליט בית המשפט העליון להקפיא זמנית את הריסת בתי פעילי הטרור שרצחו לאחרונה את דני גונן, מלאכי רוזנפלד ובני הזוג הנקין. מדובר בהחלטה זמנית, לאור העובדה שמדובר בצו ארעי, ובהסתמך על הניסיון הקודם של בית המשפט העליון ניתן להניח שבסופו של יום תאושר ההריסה. חרף זאת, גורמים רבים ניצלו את ההזדמנות בכדי להעביר ביקורת על בית המשפט העליון. לדוגמה, שרת התרבות פרסמה לאחרונה הודעה לפיה על בית המשפט להימנע מלכבול את ידי כוחות הביטחון, וכי אם הוא לא יאפשר לחזק את ההרתעה כנגד פעילי טרור הוא יישא באחריות להמשך גל הטרור.

התבטאות זו, אשר אינה ייחודית בקרב מקבלי ההחלטות בישראל, מעוררת שאלה חשובה מאוד והיא האם אכן מדיניות הריסת הבתים יעילה בחיזוק ההרתעה כנגד פעילי טרור? ככל שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, מן הראוי שיעשה שימוש באמצעים אחרים ללחימה בטרור, ובפרט כאלו שאינם מעוררים מחלוקת משפטית ופוליטית כגון הריסת בתים.

הריסת בתים מתבצעת מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. הוראה זו מהווה חלק ממארג חקיקת חירום שחוקק המנדט הבריטי בתגובה לפעולות טרור על ידי ארגונים ערביים ויהודיים, הכוללת סמכויות נרחבות מלבד הריסת בתים כגון מעצר מנהלי. מדובר בסמכות רחבה הנתונה לפרשנות מפקד צבאי ללא הכשרה משפטית, להבדיל מהליכי ענישה לפי דיני העונשין בישראל הדורשים קיומו של הליך שיפוטי. בהתאמה, זכתה מדיניות זו לביקורת רבה בישראל ומחוצה לה.
ההצדקה העיקרית למדיניות הריסת הבתים, כפי שזו הועלתה על ידי שרת התרבות, היא הטענה כי היא מרתיעה במיוחד. הצדקה זו מבוססת על עוצמתה של הסנקציה כלפי הטרוריסט ובני משפחתו ועל מהירות הפעלתה. בית המשפט העליון הכיר בשיקול ההרתעה פעמים רבות כשיקול מכריע לטובת המשך הפעלת המדיניות חרף הסבל הנגרם לבני האדם הדרים בבית והפגיעה בזכות הקניין שלהם, גם ללא ראיה למעורבות בני המשפחה בפעולת הטרור.

בשנת 2005 הוחלט על הפסקה במדיניות הריסת הבתים, בהתבסס על המלצות וועדה מקצועית בראשות האלוף אודי שני. ועדה זו קבעה כי נזקן של ההריסות עולה על תועלתן, מכיוון שההרתעה (המוגבלת) אינה שקולה לשנאה ולאיבה שמעורר הצעד הקשה בקרב הפלסטינים. לאור זאת, הוחלט להפסיק עם המדיניות עד לשינוי דרסטי של הנסיבות. לתחושת שירות הביטחון הכללי חל שינוי דרסטי בשנת 2008 בשל העובדה שמספר הולך וגובר של פיגועי טרור יצאו ממזרח ירושלים, ומכאן הוחזר השימוש במדיניות זו.

בעבר נעשו ניסיונות לתקוף בבתי המשפט את יעילותה של מדיניות הריסת הבתים, ובפרט נטען כי הפעלת אמצעי כה חריג מבלי להוכיח את יעילותו ביצירת הרתעה מפני פנייה לטרור מהווה ניצול לרעה של סמכויות השלטון. עם זאת, בית המשפט העליון בישראל דחה את הטענה כי מחקרים מדעיים או נתונים סטטיסטיים יוכיחו את יעילותה של המדיניות.

עם כל הכבוד, קשה לראות כיצד ניתן לדון בתוצאה של מדיניות הריסת הבתים מבלי להידרש לנתונים המצדיקים זאת. העדר הפניה לנתונים לגבי יעילות המדיניות מקוממת במיוחד לאור מחקרים הטוענים כי מדיניות הריסת הבתים לא ייצרה הרתעה אלא דווקא הגבירה את המוטיבציה לפעולות טרור. כך, לדוגמה, תא"ל (מיל') אריה שלו מצא שההשפעה ההרתעתית של מדיניות הריסת הבתים בתקופת האינתיפאדה הראשונה הלכה ופחתה עם הזמן, כאשר בסופו של יום התקבלה תוצאה מנוגדת מזו שציפו לה – במקום צמצום היקף הפעילות האלימה היא רק הלכה והתגברה. טענה דומה הועלתה ביחס לאינתיפאדה השנייה.

סנונית חיובית ראשונה של שינוי ניתן לאתר בקביעת השופט רובינשטיין, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, שציין לאחרונה כי אי-אפשר להניח לעד שמדיניות הריסת הבתים משיגה הרתעה מבלי שיובאו נתונים המאמתים השערה זו. לפיכך, הבהיר השופט רובינשטיין, יש לעשות בחינה עתית הכוללת עריכת מחקר ומעקב בנוגע למדיניות, כפי שעשתה ועדת שני, ובנוסף יש להביא בעתיד לפני בית המשפט נתונים המעידים על יעילות המדיניות במידה המצדיקה את הנזק למי שאינם נחשדים או מואשמים במעורבות בפעולות טרור. למרבה הצער, עמדה זו טרם זכתה לאימוץ מלא על ידי בית המשפט העליון.

שאלת יעילותה וחוקיותה של מדיניות הריסת הבתים מרחפת מעל לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כתוצאה מכך, גופים בינלאומיים רבים ומדינות זרות הביעו וממשיכים להביע ביקורת קשה כנגד מדיניות זו. נתונים המעידים על יעילות המדיניות עוד אין בנמצא, למרות האינטרס הציבורי הרב בהצגתם. נטל ההוכחה מוטל על מדינת ישראל הנוקטת בסנקציה קשה מאוד כנגד אדם, שטרם הורשע בפלילים, וכנגד בני משפחתו.