הכל כשר חוץ מתהליך מדיני

לצד המשכו של גל הטרור שהזכיר לנו השבוע כי הוא עדיין כאן, חי ודוקר, דווח כי ראש אגף המודיעין בצה"ל, האלוף הרצי הלוי, אמר בישיבת הממשלה כי אחת הסיבות לגל זה היא תחושת זעם ותסכול בקרב הפלסטינים, וכי צעירים פלסטינים רבים יצאו לבצע פיגועים היות שהם מיואשים מהמצב "וחשים שאין להם מה להפסיד". בכך ביטא הלוי את העמדה הרווחת בקרב אנשי הביטחון וצה"ל והצטרף לדבריו של סגן מתאם פעולות הממשלה בשטחים, לפיהם ללא שינוי מדיני – הטרור ימשיך. עמדה זו איננה חדשה והיא מוכרת היטב בשיח הציבורי ונתמכת בידי מחקרים רבים. הטבע האנושי (המשותף אגב גם לעם היהודי הנבחר) הוא כזה שכשאין לו מה להפסיד, הוא מוכן למות עם פלישתים.

אלא שבתקופה האחרונה לאדם הפשוט אסור אפילו לרמוז על האפשרות שיש בעמדה זו משהו. גם הלוי עצמו ננזף, כך על פי הדיווחים, על שאינו מזכיר את ההסתה האחראית גם היא להתרבות הפיגועים, ומיהר לציין גם אותה. והוא כאמור לא לבד. כל מי שמעז לסטות מהמסר שרק כוח והפגנת עוצמה יכניעו את הטרור, תוך הגדשת ההבדל בינינו המוסריים לבינם החייתיים, מותקף ישירות ומואשם בהזדהות אנטישמית עם האויב. עוד בטרם טופלו הפצועים כבר הזוכר לנו כי אחד המפגעים בירושלים היה עובד בזק מדושן, ואילו שניים אחרים היו תושבי בית חנינא העשירה. "מה בדיוק חסר לאלה?" שאלו את השמאל הבוגדני ומיהרו להכשיר כל צעד שנדרש על מנת לסכל את המשך הפיגועים. כי הביטחון, כולנו יודעים, מעל הכל.

אלא שהצביעות ביחס לתפיסה שהכל מותר בשם הביטחון מקוממת והיא לא פחות ממדהימה. כאשר בשם המאבק בטרור מתקבלות החלטות הפוגעות פגיעה קולקטיבית באוכלוסייה שלמה תוך רמיסת זכויותיה, מספרים לנו שזכויות אדם זה נחמד, אבל קודם, כמאמר המשורר, החיים עצמם. זה לא שאין לנו אמפתיה לערבים, פשוט באמת אין לנו ברירה. אבל כשראש הממשלה מבקש להוריד פרופיל בהר הבית כי אחרת עלולה להתפרץ כאן אלימות בלתי נשלטת, ינון מגל "מעריך את מאמציו של ראש הממשלה להרגיע כרגע את המצב", אך מבהיר ש "שום דבר לא ימנע בסופו של דבר מיהודים להתפלל בהר הבית". פתאום יש עקרונות יותר חשובים מביטחון. כשמערכת הביטחון מציעה שללא אופק מדיני, אי אפשר יהיה לסכל את גל הפיגועים ושרגיעה תגיע רק במקביל להתנעת תהליך מדיני, או אז לפתע יש גבולות והפחד הקיומי מתכופף בפני העמידה על חזון שתי גדות הירדן. תנו לצה"ל לנצח – אבל רק כשהוא מספר מה שאנחנו רוצים לשמוע.

אטימת האוזניים לשמע האפשרות כי בכל זאת לייאוש וחוסר התקווה יש יד באלימות העולה, אינה מפתיעה. אחרי הכל כאשר ראש הממשלה בעצמו מסביר לנו שהתסכול הוא על עצם היותנו כאן וכי "הטרור אינו נובע מתסכול בשל היעדר התקדמות בתהליך המדיני – הטרור נובע מן הרצון להשמיד אותנו", דיבורים על תקווה נשמעים מופרכים. מי שכל רצונו הוא במותך - קום להרוגו, בכל כוחך. היישר מבט ואל תפנה ראשך אחור. שחלילה לא תיתן לעובדות, צל של סיכוי לבלבל אותך.

עידית שפרן-גיטלמן היא חוקרת בתכנית לביטחון לאומי ודמוקרטיה על שם אמנון ליפקין שחק והדברים הכתובים במאמר הם על דעת הכותבת בלבד.