נקודת מפנה ביחסי בית המשפט והחברה החרדית?

המאבקים המשפטיים סביב ההופעה בעפולה מבליטים כי בהקשרים מסוימים, גם החרדים, כמו קבוצות מיעוט אחרות, זקוקים להגנת מערכת המשפט - וייתכן שעוד יזדקקו לה יותר מבעבר בנסיבות פוליטיות כאלה ואחרות

Flash 90

המהומה המשפטית והתקשורתית סביב ההופעה של הזמר החרדי מוטי שטיינמץ שהתקיימה בעפולה בשבוע שעבר, מאפשרת לזקק כמה תובנות על הפרדה במרחב הציבורי, עיקרון השוויון ותפקידם של בתי המשפט בשמירה על זכויות פרטים.

ראשית, ברור כי קיום אירועים בהפרדה במקומות ציבוריים בחסות גורמים שלטוניים כמו עיריות מקומיות מציפה שאלות משפטיות וחברתיות מורכבות, אך הפעם התברר כי יש ספקטרום של פתרונות אפשריים עליהם אפשר וצריך לדון. מעניין במיוחד היה השימוש בביטוי "חיה ותן לחיות", שנעשה על ידי חלק מדוברי החברה החרדית, כמו גם הדרישה שהרשות המקומית תקבע כיצד יש לעשות שימוש במרחבים ציבוריים, על פי צורכי התושבים המתגוררים ברשות. הבחירה באותה מדיניות המתאימה לצביון הרשות הרלוונטית יכולה לסייע בפתרון סוגיות רחבות יותר דת ומדינה, בהם מתנגשים עקרונות של חירות, שוויון ורגשות דתיים, כגון תחבורה ציבורית ומסחר בשבתות, הדתה בבתי ספר ופרסום מודעות בשכונות דתיות.

שנית, על אלו הטוענים כי הפרדה בין מינים על בסיס דתי או תרבותי אינה פגיעה בשוויון אלא ביטוי של הרעיון (המפוקפק כשלעצמו) של ״נפרד אבל שווה״ (separate but equal) נטל כבד מאד להוכיח כי הפרדה אינה הדרה ואינה אפליה סמויה.

ההיסטוריה מצביעה על כך שהסדרי הפרדה נבעו לעתים קרובות מתפיסת עליונות של קבוצה אחת על אחרת, או קיבעו תפיסות פסולות שכאלה. האירוע בעפולה לא השקיט חששות אלה. נהפוך הוא. בדיווחים על האירוע צוין כי המחיצה נמשכה באופן לא שוויוני, וכי רוב הבמה הייתה מול הצד של הגברים. ברור כי דרישת סף שיש לדרוש מכל המבקש לקיים פעילות עם אלמנטים של הפרדה במרחב הציבורי - לרבות אירועים בעלי אופי דתי כמו אירועי תפילה במרחב הציבורי הכוללים הפרדה לעזרת גברים ונשים - היא כי הפגיעה הישירה של הפעילות בערך השוויון והתרומה של הפרדה להנצחה של תודעה של עליונות קבוצה אחת על האחרת תהא מינימלית ביותר, וזאת גם אם ההפרדה לא מערבת כל כפייה.

לבסוף, המאבקים המשפטיים סביב ההופעה בעפולה מבליטים כי בהקשרים מסוימים, החרדים, כמו קבוצות מיעוט אחרות, זקוקים להגנת מערכת המשפט על מנת לקיים את מנהגי דתם, תרבותם ואורח חייהם, כמו גם לשמור על זכותם לצרוך שירותים ציבוריים מתאימים. יתר על כן, החלטת השופט המחוזי עיילבוני להחזיר את ההכרעה בנושא הסדרי ההפרדה בהופעה לעירייה (החלטה שנפסלה בסופו של דבר על ידי בית המשפט העליון מטעמים פרוצדורליים ולא מהותיים) מוכיחה שמערכת המשפט אינה עוינת בהכרח את צרכיה של החברה החרדית וכי גם שופט המגיע מרקע דתי ותרבותי שונה מחויב לפתרון מידתי שיאפשר להגן על האינטרס החרדי בצריכת שירותי תרבות.

עובדה זו, כמו גם התפתחויות פוליטיות עכשוויות להשאיר את החרדים לאחר הבחירות הקרובות מחוץ לממשלה, מצריכות בחינה מחדש מצד הציבור החרדי של עמדתו השלילית נגד בתי המשפט ונגד שיח הזכויות שהם מחילים. סקר חדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה כי רוב מצביעי המפלגות החרדיות תומך בחיזוק הפוליטיקאים, על חשבון מערכת המשפט. אך על מפלגות אלה לקחת בחשבון כי אחרי הבחירות, תיתכן מציאות פוליטית חדשה בה עשויה שלא להיות אהדה רבה לצרכים חרדיים בתחום החינוך או התרבות. במציאות כזו, בית המשפט עשוי להיות מפלטה האחרון של החברה החרדית המבקשת להגן על צרכים אלה, ושיח הזכויות הכולל הכרה בחופש דת ובזכויות מיעוט, ומצדד בסובלנות, עשוי לספק לחברה החרדית כלי הגנה מפני העדפותיו של הרוב הלא חרדי. יש לראות על רקע זה כקצרת רואי את התמיכה הגורפת של החרדים באמצעי חקיקה, כגון פסקת ההתגברות והגבלת השימוש בעילת הסבירות, שיפחיתו את יכולתו של בית המשפט להגן בעתיד גם על זכויותיהם שלהם. ודאי כי בתחום הפוליטי צריך להניח שלא לעולם חוסן, וכי חלוקת הסמכויות בין רשויות השלטון בה תומכים היום צריכה להיות כזו שמתאימה גם ליום סגריר ולא רק לקונסטלציה הפוליטית העכשווית.