בג"ץ קושר את ידי זרועות הביטחון?
התפיסה הרווחת לפיה בג"ץ קושר את ידי מערכת הביטחון, שגויה. סקירה קצרה באשר להלכות בית המשפט בקשר לאמצעים חריגים למלחמה בטרור מצביעה דווקא על ההפך - הוא כמעט תמיד מקבל את עמדתם ולא קושר את ידיהם
Flash 90
תכניתו החדשה של אברי גלעד, עסקה בשבוע שעבר בשאלת המאבק בטרור בעזה. בין השיחות עם המאזינים, תאר גלעד את פרשת מגורשי החמאס בתחילת שנות ה-90. לפי סיפורו של גלעד, 400 מגורשי החמאס גורשו ללבנון, ואז, "הוחזרו לישראל על ידי בג"ץ" - ואחר כך הפכו למנהיגי טרור. לפני הכל, ניגש לאמת. המציאות היא ההפך המוחלט: כאשר היו המגורשים בישראל, על אוטובוסים, אישר בית המשפט את הגירוש בפסק דין שניתן פה אחד, כולל מפי הנשיא דאז שמגר והנשיא שאחריו, אהרון ברק. בג"ץ לא החזירם. הם נשארו בלבנון. חלקם חזרו לשטחי הרשות בהסכמת ממשלת ישראל, וחלקם היו למנהיגים בפזורה. עד היום ישנו ויכוח בקהילה הביטחונית האם הגירוש הזיק יותר משהועיל אך כל זאת לא לרלוונטי לנקודה: בג"ץ לא מנע את הגירוש בעוד מועד ובוודאי שלא החזיר את המגורשים לאחר מעשה.
כל אחד יכול לעשות טעויות בשידור חי. אבל הטעות הזאת משקפת תודעה כוזבת שמטפטפים – פוליטיקאים, מובילי דעה, מכוני מחקר ועוד – לפיה בית המשפט העליון "קושר את ידי הרשויות" במלחמה בטרור - וזאת בניסיון להצדיק את החבלה בסמכויותיו. אך האמת היא הפוכה לחלוטין. בית המשפט העליון, ברוב גדול של התיקים ולמעשה כמעט תמיד, מאשר את האמצעים שהרשויות מבקשות להפעיל במלחמה בטרור.
סקירה קצרה ביותר באשר להלכות בית המשפט בקשר לאמצעים חריגים למלחמה בטרור תראה תוצאות "מפתיעות". בית המשפט אישר, בתנאים מסוימים, את מדיניות החיסולים הממוקדים – שלא מובנת מאליו כלל במדינת חוק. בנוסף, בבג"ץ המכונה "בג"ץ העינויים", מאחורי רטוריקה חזקה האוסרת מכל וכל את מדיניות השימוש בכח בחקירות, הסתתר פתח, שהפך את פסק הדין בפי בכירי השב"כ ל"בג"ץ ההיתרים". וזאת משום שבג"ץ הגדיר מקרים מסוימים ("פצצה מתקתקת") בהם שימוש באמצעי פיזיים ייכנס לתנאי "הגנת הצורך" כך שלא ניתן יהיה להעמיד את החוקר לדין פלילי. הפתח הקטן הזה הורחב לאחר מכן למדיניות שלמה של "חקירות צורך", שגם קיבלה בסופו של דבר גופשנקה מפסק דין שניתן לפני כשנתיים.
כך גם באשר לאמצעים אחרים – בג"ץ מעולם לא קיבל עתירות לפיהן הריסת בתים אסורה בשל היותה עונש קולקטיבי, וכך גם לא הגביל את מדיניות המעצר המנהלי. לפני כשנה בית המשפט אישר את מדיניות ירי הצלפים כלפי "מסיתים מרכזיים" בהפגנות מול גבול עזה.
אפילו בבג"ץ שעסק ב"הוראת השעה" שמונעת איחוד משפחות של פלסטינים עם בני זוגם משטחי הרשות – הנימוק שטענה המדינה ושאותו אימץ הרוב בבג"ץ היה הנימוק הביטחוני – נימוק שלא משכנע אפילו את תוקפי בית המשפט שטוענים שהיה עליו להעלות מיוזמתו טיעון שלא טענה המדינה – הטיעון הדמוגרפי - לשם הצדקת החוק.
חלק גדול מפסקי הדין האלה סופגים ביקורת קשה מארגוני זכויות אדם ומשפטנים על כך שבית המשפט "מיישר קו" עם טיעונים ביטחוניים כמעט ללא הטלת ספק. זו ביקורת שלעתים מוצדקת ולעתים מוגזמת. אך הסתירה בין האמת ובין המציאות המדומה שמנסים לשוות לבית המשפט בקמפיין הדה לגיטימציה שלו – זועקת.
לרשויות הביטחון בישראל יש מגוון רחב של סמכויות, לעתים חסר תקדים. מובן שבג"ץ לעתים, במקרים נקודתיים, לא מאפשר יישום של אמצעי מסוים (וגם באופן נקודתי פסל הוראת שעה אחת הנוגעת לחובת הבאת החשוד בפני שופט). אך אם מבקריו טוענים שגם במקרים אלה אין לו סמכות לעשות זאת, אין שום הצדקה לקיומו. שכן אם בג"ץ אמור להיות רק חותמת גומי של "אישור" לכל מעשי רשויות הביטחון – לשם מה הוא שם? חייבים להלחם במציאות מדומה זו – בין אם היא מבוססת שקרים ובין אם מבוססת טעויות. האמת היא שכאשר מופיעים בפני בית המשפט ברי-סמכא מרשויות הביטחון לתמוך בצורך בטחוני חשוב – הוא מקבל כמעט תמיד את עמדתם ולא קושר את ידיהם.
פורסם לראשונה בהארץ.