הפרדיגמה שמרסקת את יסודות המדינה

מאמרו של פרופ' קרמניצר מתוך ועידת ישראל לשלום של "הארץ" 2015

מראשית שנות ה-2,000 מתרחש בחברה הישראלית שינוי פרדיגמה: הסכסוך עם הפלסטינים שנתפש כקשה, אך גם פתיר בדרך של הסכם, הפך לסכסוך עם אויב נצחי שדיפלומטיה אינה יכולה לסיים. משמעותו של השינוי היא הפיכת ההתנחלויות המנשלות מפרויקט זמני למפעל קבע, של מצב החירום מכזה השואפים לסיים, למצב שבו הלא נורמלי – נורמלי. דרך זו של סילוק השלום מחזונה ויעדיה של ישראל מרסקת את יסודות המדינה.

שינוי הפרדיגמה, המתרחש בהשראת השלטון, גורם לכך שהדמוקרטיה כשיטת ממשל שבה האזרחים הם הריבון חדלה לשמש כאידיאל. שכן לא ניתן ליישב מחויבות לדמוקרטיה עם שלילת ריבונותו של עם אחר על ארצו ומניעת הזכויות האזרחיות הנגזרת ממדיניות קשה זו. חיי קבע על החרב הופכים את זכויות היסוד למותרות שהמצב אינו סובל. וכך, חופש הביטוי ובפרט הזכויות לבקר את השלטון, להתאגד ולהפגין, נמצאות תחת התקפה מתמדת. כדי לשכנע את הציבור להשלים עם מציאות זו של מאבק אין־סופי השלטון פועל לנרמל את הכיבוש, מסלק מהשיח את ההתנחלויות כבעיה ומשתיק את המתנגדים. קולות האלטרנטיבה מתוארים כאויבים.

בנוסף, לשלטון יש עניין להוכיח כי הסכסוך אינו פתיר, כלומר נחוצה לו רמה מסוימת של להבות שבגובהן הוא מקווה לשלוט. לכן לא משנה מה יעשו הפלסטינים הם לעולם יהיו טרוריסטים. פעילותם בתחומים המדיני, ההסברתי והמשפטי תמיד תוגדר כסוג חדש של טרור. כתוצאה מכך המסר העקבי ביותר של ישראל לפלסטינים הוא שרק הפעלת כוח נגדה תביא להם הישגים.

הכיבוש מעצב את תפישתנו את הפלסטינים ויוצר את הרעיון שהם נחותים, ומכאן שלא מגיעה להם הזכות הנתונה לכל עם. מעצם הכיבוש הופכים הפלסטינים לאויבים, ובמצב עניינים זה מתמוסס השוויון בין בני האדם שעליו מתבססת הדמוקרטיה. התהליך אינו נעצר בשטחים הכבושים: משום שערביי ישראל הם חלק מהעם הפלסטיני, השיח האזרחי אינו תקף לגביהם. בסופו של דבר הופך שוויון הזכויות וההזדמנויות לכלל האזרחים לרעיון אוטופי.

נקודה חשובה היא שמשטר שבו מדינה כובשת מיישבת אזרחים בשטח כבוש אינו יכול לקיים את שלטון החוק בשטח זה. הסיבה לכך פשוטה: השלטון הכובש אינו מסוגל לשמש כגורם בלתי מוטה ביחס לשתי האוכלוסיות - המקומית והמתנחלת. וכך גם בשטחי ישראל עצמה – היכן שזכויות היסוד ומשמעותן משתנה בין אוכלוסיות, במקום שבו היחס למפגינים מושפע משיוכם הקבוצתי ומהשקפותיהם – לא יכולה להתקיים מדינת חוק. מסיבה זו, ומשום שתפיסת הקרקעות בשטחים נוגדת את המשפט הבינלאומי, מחייבת הלוגיקה השלטונית לנטרל את בית המשפט העליון ואת היועץ המשפטי לממשלה כמוסדות המחויבים לשלטון החוק. לכן פועל השלטון להשתיק את הקולות המצביעים על עירומו של המלך.

משום שמסוכן להודות בפה מלא בקביעותו של המצב ביהודה ושומרון יש להמשיך בהולכת השולל שבבסיסו של מפעל ההתנחלויות - זו הקוראת למאבק נגד האויב הנצחי. משום שתחת פרדיגמה זו לא ניתן לחנך לצדק, מוסר והומניזם, מתחלפים ערכים אלו בפרטיקולריזם-דתי ובקידוש הלא נורמלי והברוטליות. נורמות חדשות אלו נוגדות את דיני המלחמה, ומכאן מתחייב להעלות על נס את שנאת העולם כלפינו וללחום בארגוני זכויות אדם. כדי לשמור על תדמיתה של המדינה ננקטים צעדי השתקה הפוגעים בדמוקרטיה באופן חמור. כך, ועל ידי הימנעות מאכיפת החוק, סולל השלטון במו ידיו את הדרך להעמדתם לדין של מנהיגי המדינה והצבא בבית המשפט הפלילי הבינלאומי.

תחת הפרדיגמה החדשה נחגג ניצחונם הגדול של הרב כהנא, ברוך גולדשטיין, חברי "המחתרת היהודית" ושל יגאל עמיר. היא גם שמעצימה את הטרור היהודי היום, את בריוני "תג מחיר" ואת הזוממים להשתמש בהר הבית כדי להצית מלחמת דת. כל אלה רואים בעצמם חיילים בשירות "חזון" הסכסוך שלא ניתן ליישב בדרכי שלום. הסכנה הגדולה בפרדיגמה היא לא רק שהיא תיאור כוזב של המציאות, אלא גם נבואה שעלולה להגשים את עצמה. כי מי שמתייחסים אליו כאל אויב נצחי עלול דווקא משום כך להפוך לכזה. תהליך זה לא רק שמסכן את הדמוקרטיה אלא חמור מכך – הוא מאיים על עצם קיומה של המדינה.