גם יהודים זקוקים להרתעה

הריסת בתים אינה הפרקטיקה המשפטית היחידה שמכוונת להרתעה, פרקטיקות כאלה נהוגות גם במשפט פלילי. אך האם יעלה על הדעת להחליט, לגבי מגזרים שסטטיסטית מעורבים יותר בפשיעה, או מכבדים פחות את שלטון החוק, שכלפיהם נדרשת יותר הרתעה?

התמונה באדיבות Shutterstock

בפסק הדין האחרון של בית המשפט העליון, בו אישר, כמו בפעמים רבות בעבר, את הפרקטיקה של הריסת בתים, עלתה בשולי הדברים אמירה מפתיעה של השופט סולברג, במענה לטענת אפלייה בקשר לשימוש בסמכות ההריסה רק כלפי פלסטינים והמנעות מכך כלפי יהודים:

"על טענת ההפליה בין פלסטינים לבין יהודים: דין הטענה להידחות ... במגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. ... אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד".

השופט סולברג, שיכול היה כמו הנשיאה נאור, לחמוק מן הטענה באלגנטיות ככזו שלא הוכחה מבחינה ראייתית, העדיף דווקא לענות לה מהותית, ולמעשה לאמץ את הטענה העובדתית שקיימת אבחנה בין יהודים וערבים – אך לטעון שאין מדובר באפלייה בין שווים אלא לאבחנה בין שונים.

רובד ראשון של תמיהה עולה מהעובדה שהשופט מחליט להצדיק יחס שונה ביישום אמצעי דרקוני כהריסת בתים על בסיס שיוך אתני, ואינו מוצא מקום לנסות להתבסס על ראיות או נתונים כלשהם, וככל הנראה מסתמך על "ידיעה שיפוטית" בקשר ל"צורך" בהרתעה אצל ערבים והגינוי התקיף וההחלטי מקיר לקיר אצל היהודים.

מעבר לכך, גם אם יש הבדל סטטיסטי מובהק (ואני מוכן להניח שכך הדבר) באשר לתמיכת הפלסטינים בטרור לעומת תמיכת היהודים יש קפיצה גדולה מאד מכך לטענה הדיכוטומית לפי אצל היהודים אין תמיכה כלל. ברור שמדובר בעניין של מידה – גם אם יש הרבה פחות תמיכה בטרור אצל יהודים, אין ספק שיש תמיכה, גם אם של מיעוט קיצוני, במעשים האלה. כל מי שחי במדינה בשנים האחרונות נוכח בכך. יש תמיכה אף ברצח של יהודים (שמאלנים) או של ראש ממשלה המדינה. כל ההצדקה מאחורי הריסת בתים, לטענת המדינה, היא שבכך יורתע המחבל הבא, שיחשוש לבני משפחתו שיאבדו את ביתם. על כן, מדוע רלוונטית "הרתעת הציבור"? מדובר על הרתעת מחבלים-בכח ועל מניעת סביבתם הקרובה מלעודד אותם. לפי טענת המדינה אין מדובר בענישה קולקטיבית לסביבה. לכן – גם בהנחה הסטטיסטית שיש הבדל גדול בין תמיכת יהודים ותמיכת ערבים בטרור, מספיק שיש מחבלים בודדים, שיש תמיכה בסביבתם הקרובה, שכל הטיעון כולו נופל – וגם הם "זקוקים להרתעה".

מעבר לכך, הריסת בתים אינה הפרקטיקה המשפטית היחידה שמערבת הרתעה. כך גם גזרי דין במשפט פלילי. כמו כן, בהחלטות מעצר עוסקים בשאלת המסוכנות של העצור. האם יעלה על דעתו של מאן דהוא להחליט על סמך סטטיסטיקה של מגזרים שפושעים יותר סטטיסטית, או מכבדים פחות את שלטון החוק סטטיסטית, שכלפיהם נדרשת "יותר הרתעה"? או שאינהרנטית יש בהם "יותר מסוכנות"?

ברמה ההסברתית, פסק הדין עלול, ובצדק, לעורר שאלות קשות בעולם באשר למדיניות האכיפה בישראל ואמות המידה שהיא מפעילה בקשר לצעדים כנגד טרור ופשיעה, והאם אלה כוללים שיקולים של השתייכות קבוצתית.

לסיכום והבהרה - על אף הביקורת הנטענת במאמר זה, אינני מציע לבטל את סמכויות בג"צ, לשנות את דרך מינוי השופטים, להפעיל דחפורים בגבעת רם או שלא לקיים את הפסק. מותר לבקר פסקי דין, אך בית המשפט העליון היה ויישאר שומר הסף העיקרי והחשוב ביותר על הדמוקרטיה בישראל ויש לשמור עליו מכל משמר.

המאמר פורסם ב"הארץ"