להציל את עצמנו!

כאשר המדינה פועלת באופן בלתי צודק או בלתי מידתי, מצטמצם הפער המוסרי בינה לבין הטרוריסטים ונשחקת הלגיטימציה הבינלאומית וכך גם החוסן הפנימי ונוצר אפקט בומרנג שבו נפגעת יכולתנו לפעול בתבונה וביעילות נגד הטרור. מהי דרגת השפל אליה עלינו לרדת כחברה לפני שתחדור ההכרה שהדרך בה אנו מונהגים מתוך השלמה משחיתה את צלמנו האנושי?

התמונה באדיבות Shuttertstock

בחברה השומרת על צלם האדם אין דמו של אף אדם שאינו מהווה איום על גופו של אדם אחר מותר. הבנה בסיסית זו, נדמה, איננה תקפה בישראל כיום התוצאות של הרג מבקש המקלט האריתראי בבאר שבע, הכאת האזרח הישראלי הבדואי בקרית גת והירי המאסיבי במחזיקת הסכין מעפולה שלא היוותה איום אמתי הן דוגמאות הצריכות לשמש קריאת השכמה. מאז פרץ גל הטרור האחרון, נשמעו קולות רבים של מנהיגי ציבור ובכירים, כי חייבים להבטיח שכל הנפת סכין תסתיים במותו של המניף. קולות אלה לא באו רק מן הימין אלא גם מקרב מנהיגים הקוראים להיזהר מקיצוניות הימין והשמאל כאחד. ימים רבים, לא נשמע קולו של היועץ המשפטי לממשלה נגד המסיתים להרוג וקולות הגינוי שנשמעו היו קול ענות חלושה. על הרקע הזה, ובשים לב לכך שהתגובה הרגשית הטבעית על ניסיון לרצח היא פחד וזעם, אין להתפלא שבסקר מדד השלום מחודש אוקטובר, נמצא כי 53% מאזרחי ישראל היהודים תומכים בביצוע לינץ' במחבל מנוטרל.

ההסתה עובדת. וניתן לתלות אותה במסגור התופעה עמה אנו מתמודדים כמלחמה וכתוצאה מכך, בשימוש באמצעים צבאיים שאינם מתאימיםכדי לטפל בה. עוד גורם משפיע הוא הדה הומניזציה והדמוניזציה של הצד השני בסכסוך, כלומר הגדרת הפלסטינים כולם - חיות אדם שדינם למיתה או לגירוש.

ההסבר השלישי הוא הרצון לרצות את הציבור. מעשי טרור מולידים תגובות מובנות של פחד, זעם ושנאה. במצב דברים כזה, נוצרת תחרות בין מנהיגי הציבור מי ייתפס כנאמן מובהק יותר לביטחון ולהגנת העם ומי יציע את האמצעים החריפים והקיצוניים יותר?

שלושת הגורמים האלה והמצטרפים לטאטוא של הסוגיה המדינית מתחת לשולחן, הם מתכון לכישלון. ככל שהאמצעים הננקטים הם מאסיביים יותר ופוגעים במי שאינם מעורבים בטרור, כך גדל ההישג של המפגעים, מוכחת יעילות הטרור ומתגברת המוטיבציה להצטרף אליו. זה בדיוק מה שמבקש הטרור לחלץ מן המדינה. כאשר המדינה פועלת באופן בלתי צודק או בלתי מידתי, מצטמצם הפער המוסרי בינה לבין הטרוריסטים ונשחקת הלגיטימציה הבינלאומית וכך גם החוסן הפנימי ונוצר אפקט בומרנג שבו נפגעת יכולתנו לפעול בתבונה וביעילות נגד הטרור. למשל- מי שלא עצר במועד את ההתלהמות הישראלית סביב הר הבית, נאלץ בסופו של דברלנהוג באופן המתפרש כויתור, וכך מעניק פרס לטרור המצליח בכפיית מבוקשו. עוד יוצרת תבנית זו קרקע פוריה לשימוש באמצעים בלתי צודקים שיעילותם מוטלת בספקכמו הריסת בתים שבצד ההרתעה שבה, מעוררת מוטיבציה לטרור נוכח הפגיעה בבלתי מעורבים. ניתן להמשיך להתעלם מהמציאות של כיבוש, נישול ושלילת הזכויות שמצמיחה התנגדות אלימה. ניתן, להאשים את ההסתה, את אבו מאזן, את השמאל, את בג"ץ ואת העולם ואפילו את צה"ל, המנסה לומר למקבלי ההחלטות את שהאידאולוגיה שלהם מסרבת לשמוע. המחיר שאנו משלמים על המדיניות הזו איננו רק טרור מתמשך אלא גם מחיר חברתי-מוסרי ארוך טווח. חברה שמנהיגותה גוזרת עליה לחיות לנצח על החרב, אינה מסוגלת לשמור על קדושת החיים. כבר היום מסתובבים צעירים רבים בישראל הקוראים "לרצוח כל ערבי" ולפני שנה, הגענו לשפל המדרגה, במקרה הרצח של בני משפחת דוואבשה. מהי דרגת השפל אליה עלינו לרדת כחברה לפני שתחדור ההכרה שהדרך בה אנו מונהגים מתוך השלמה משחיתה את צלמנו האנושי?

המאמר פורסם במעריב.