האינתיפאדה השלישית – גורמים, מאיצים ופתרונות

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף את דעת המכון

מזה למעלה משנה מותקפים היהודים, בעיקר בירושלים, וגם בשטחים, בסדרה בלתי פוסקת של פיגועי טרור, אשר שלטונות ישראל נמנעו עד כה מלקרוא להם בשמם: "אינתיפאדה" בערבית ("התקוממות" בעברית), מחשש שהודאה בקיומה תתפרש כהודאה בכישלונם לשמור על ביטחון אזרחי ישראל. לפיכך, הם קראו לפיגועים האלה בשמות אחרים כמו: "מהומות", "התפרעויות", "הפרות סדר", "תקריות" "גל הסלמה", "גל אלימות" ואפילו "גל טרור", שמשמעותם קלה יותר ובעיקר: קצרה בזמן, ולא היא. ראשית, לאדם הנפגע בפיגוע טרור, אין זה משנה מה שמו של האירוע, בו הוא נפגע.

שנית, מספר ההרוגים הישראלים באינתיפאדה הזאת מיולי 2014 ועד היום (17) עולה על מספר הישראלים שנרצחו בתקופה המקבילה באינתיפאדה הראשונה (12). שלישית, שום סמנטיקה ושום התחכמויות לשוניות אינן יכולות להפחית מחומרתם של פיגועי הטרור הנמשכים כבר למעלה משנה, בעיקר בירושלים: מאז יולי 2014 מותקפות השכונות היהודיות הסמוכות לשכונות הערביות במזרח ירושלים ע"י הפלסטינים, כמעט מדי יום ביומו, ביידויי אבנים ובקבוקי תבערה, ולעיתים אף בירי ממש.

בתחילת חודש אוקטובר 2015 נזרקו על בית אחד, ברחוב מאיר נקר, בשכונת ארמון הנציב בירושלים, 17 בקבוקי תבערה! ידויי אבנים ובקבוקי תבערה על כלי רכב ישראלים ועל הרכבת הקלה החוצה את ירושלים מדרום לצפון הפכו למעשה של יומיום. עשרות קרונות נפגעו והוצאו מכלל שימוש, תחנת הרכבת בשועפאט הוצתה והושחתה. 130 שוטרים נפצעו במאבק היומיומי במתפרעים הערבים בחודשים יולי-אוקטובר 2014. בגלל הפגיעות בכלי רכב ישראליים, הפסיקו יהודים לבקר את קברי יקיריהם בהר הזיתים, שבמזרח ירושלים. בחודשים יולי-אוקטובר 2014 בוצעו ברחבי העיר כ-2000 הצתות ודליקות, כולל שריפת תחנת הדלק בשכונת הגבעה הצרפתית. מיולי 2014 ועד היום בוצעו בירושלים ובשטחים 13 פיגועי דריסה, 7 מהם בירושלים, שבהם נהרגו 7 בני-אדם, כולם בירושלים, ונפצעו 65 איש, 48 מהם בירושלים.

פיגועי הטרור הגיעו לשיא חומרתם בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2015, שוב בירושלים: ביום 13.9.15 נרצח אלכסנדר לבלוביץ ז"ל כתוצאה מאבנים, שנזרקו על רכבו ע"י צעירים פלסטינים, בעת שנסע בשכונת ארנונה בירושלים. ביום 1.10.15, ליד ההתנחלות איתמר שבשומרון, נרצחו נעמה ואיתם הנקין ז"ל, תוך כדי נהיגתם במכוניתם, בירי של מחבלים, לעיני 4 ילדיהם הקטינים. ביום 3.10.15 רצח מחבל פלסטיני בדקירות סכין את אהרן בניטה ז"ל, שהיה בדרכו לתפילה בכותל המערבי, ואת הרב נחמיה לביא ז"ל, שחש לעזרתו. ביום 13.10.15 אירעו 4 פיגועים תוך שעתיים - שניים בירושלים ושניים ברעננה, בהם נרצחו 3 יהודים (כולם בירושלים), ונפצעו 17 (12 מהם בירושלים). ושוב: בחמישה ימים באמצע החודש הזה, בוצעו בירושלים בלבד 23 פיגועים.

ההתקוממות הנוכחית אינה דומה, בינתיים, במאפייניה, במהלכיה ובתוצאותיה לאינתיפאדה השנייה. האינתיפאדה הקודמת תוכננה "מלמעלה" ע"י הרש"פ 10 חודשים לפני פריצתה ב-29.9.2000, מיד לאחר עלייתו של אריק שרון להר הבית (לפי ממצאי קהיליית המודיעין). היא נמשכה כחמש שנים (עד ההתנתקות ביולי 2005), והשתתפו בה אלפי פלסטינים. היא התבטאה בעיקר בפיגועי התאבדות (144!), מטעני חבלה, וירי בנשק חם, שגבו את חייהם של 1089 ישראלים וגרמו לפציעתם של 6089 איש. ב-15 החודשים הראשונים של האינתיפאדה הזאת נרצחו 39 ישראלים.
האינתיפאדה השנייה נקראה בפי הפלסטינים" אינתיפאדת אל-אקצא", זכר לעליית אריק שרון על הר הבית, ששימשה תירוץ לפריצת האינתיפאדה, למרות שהמאבק על הר הבית לא היה אחד מגורמיה של האינתיפאדה הזאת, מה עוד שהפלסטינים סגרו את ההר בפני לא מוסלמים מיד בתחילתה ועד יוני 2003.

האינתיפאדה הנוכחית, דומה יותר לאינתיפאדה הראשונה. האינתיפאדה הזאת פרצה ביום 9.12.87, בעקבות תאונת דרכים, בה נהרגו 4 פלסטינים (כתוצאה מהתנגשות של משאית ישראלית בשתי המוניות, בהן הם נסעו, בסמוך למחסום ארז בגבול רצועת עזה), ונמשכה כשש שנים (עד הסכם אוסלו, שנחתם ביום 13.9.93). גם היא, כמו האינתיפאדה הנוכחית לא אורגנה "מלמעלה", וגם היא התבטאה בתחילתה (6 חודשים) בידויי אבנים ובקת"ב, בהשתתפות ילדים רבים. אח"כ היא החמירה והתבטאה גם בפיגועי ירי ודקירה, חטיפת חיילים ורציחתם, ורצח 16 נוסעי אוטובוס שדורדר לתהום ע"י מחבל פלסטיני. היא גבתה את חייהם של 421 ישראלים. בשנה הראשונה של האינתיפאדה הזאת נרצחו 12 ישראלים.

גם האינתיפאדה הנוכחית אינה מאורגנת "מלמעלה" אלא היא פרי מחאה עממית וספונטנית של צעירים וצעירות (בדרך כלל פחות מגיל 20), כמחציתם קטינים (בפיגוע, שהיה בירושלים ביום 12.10.15, דקר מחבל בן 13 ילד ישראלי בן 13). הצעירים האלה אינם משתייכים לשום ארגון, (פרט לחוליית החמאס, שרצח את נעמה ואיתם הנקין), אין להם עבר ביטחוני, אינם מכירים זה את זה ("המחבלים הבודדים"), ושואבים את השראתם לביצוע פיגועים מההסתה ברשתות החברתיות ומהפיגוע הקודם. לכן כל-כך קשה לכוחות הביטחון למנוע מהם מלבצע את זממם. מעניין לציין, שמרבית המחבלים שביצעו פיגועים בערי ישראל באו ממזרח ירושלים. גם ההתקוממות הנוכחית מתבטאת בינתיים (פרט לרצח ביריות של נעמה ואיתם הנקין ז"ל, פיצוץ בלוני הגז בסמוך למעלה אדומים והירי באוטובוס בירושלים) בידויי אבנים ובקבוקי תבערה ובפיגועי דקירה, שעד כה גבו את חייהם של 17 ישראלים. ראוי לציין שבשלב זה נוטלים חלק באינתיפאדה רק כמה מאות צעירים וקטינים, בעוד שהרוב המוחלט של האוכלוסייה הפלסטינית במזרח ירושלים ובשטחים אינו שותף לה, שלא כמו באינתיפאדות הקודמות.

אולם אין בנתונים האלה כדי להפחית מחומרתה של האינתיפאדה הנוכחית, ומחשיבות הצעדים המידיים הנדרשים לסיכולה, כדי שהיא לא תתפשט לכל מדינת ישראל, תוך שיתוף ערביי ישראל בה, כפי שניתן לחשוש מהפגנות התמיכה בה של ערביי ישראל (בנצרת, בעכו, ביפו, ברמלה, באום אל-פאחם ובסכנין) ומשביתת המחאה הכללית במגזר הערבי, ביום 13.10.15, נגד מדיניות ממשלת ישראל בהר הבית; ולכל השטחים המוחזקים.

ואמנם בשבוע האחרון התברר שהאינתיפאדה הזאת גרמה לאווירה של פחד בערי ישראל, להתרוקנות מרכז ירושלים מבני-אדם מפחד הפיגועים, ולעלייה גדולה במספר הבקשות לנשיאת נשק.

עד היום הגיבה ממשלת ישראל על האינתיפאדה הזאת רק בכוח: בתגבור כוחות המשטרה בירושלים ב-2000 שוטרים, בכניסה יזומה של יחידות משטרה מיוחדות ללב השכונות הערביות במזרח העיר, בתגבור כוחות צה"ל בשטחים ב-4 גדודי חי"ר, בהצבת 6 פלוגות של חיילי צה"ל בירושלים ובערי גוש דן, ובגיוס 13 פלוגות מג"ב, שיוצבו בירושלים ובערים המעורבות, בהחמרת העונשים בחוק בגין יידוי אבנים ובקבוקי תבערה, בקיצור הנוהל להריסת בתי מחבלים, בהקלת הוראות הפתיחה באש ע"י מתן רשות לשוטרי ישראל לירות באש חיה גם על מי שמסכן אזרחים אחרים ולא אותם, בקריאת ראש עיריית ירושלים, נ. ברקת לתושבי העיר, המחזיקים באקדחים ברישיון, לשאת אותם עימם, ועוד.
אולם אף שהאמצעים הנ"ל אכן מוצדקים ואף חיוניים לדיכוי הפיגועים הנוכחיים, לא די בהם. לא די בהפעלת כוח בלבד לסיכול האינתיפאדה הנוכחית אלא יש לטפל מיד גם בגורמים להתרחשותה.

הגורם המרכזי הראשון במעלה הוא החשש של הפלסטינים מפגיעה במסגדי הר הבית ובזכויותיהם באתר הזה ע"י שינוי הסטטוס-קוו שם במתן רשות גם ליהודים להתפלל בהר הבית. 

כבר ביום 17.6.67 (עשרה ימים אחרי כיבוש ירושלים הירדנית במלחמת ששת ימים) זימן שר הביטחון, משה דיין את הנהלת הווקף המוסלמי לפגישה במסגד אל-אקצא, ושם הוא הודיע להם על הסדרים החדשים שיונהגו בהר הבית,כלהלן:

א. הניהול האזרחי של הר הבית (החראם אל-שריף בפי המוסלמים-"המקום הקדוש הנעלה"), יישאר בידי הווקף המוסלמי (הכפוף למשרד ההקדשים הירדני) כבעבר.

ב. חופש הפולחן המלא של המוסלמים במסגדי הר הבית ישמר כבעבר.

ג. לא מוסלמים יורשו להיכנס לאתר הנדון לצורך ביקור בלבד, אך לא להתפלל בו. בכך בוטל האיסור על כניסת לא מוסלמים להר הבית מאז כיבושה של ירושלים ע"י צאלח א-דין בשנת 1187 לספירה ועד יוני 1967.

ד. האחריות לביטחון האתר הנדון וסביבתו תהיה בידי המשטרה וכוחות הביטחון של ישראל.

דיין החליט על ההסדר הזה על דעת עצמו וללא החלטת ממשלה בנדון, בתוקף תפקידו כשר הביטחון. דיין החליט על כך מתוך רצון לנטרל את המימד הדתי מהסכסוך המדיני, הלאומי בין ישראל לפלסטינים כדי למנוע מלחמת דת בין היהדות לבין האסלאם על השליטה במקום הקדוש ביותר ליהדות והשלישי (ויש האומרים-השני) בקדושתו לאסלאם. לדבריו (באוטוביוגרפיה שלו-"אבני דרך", עמ' 498),עבור המוסלמים הר הבית הינו מסגד תפילה מוסלמי פעיל, בעוד שלגבי היהודים אין הוא אלא "אתר היסטורי של זכר העבר". לפיכך, אין "להפריע לערבים לנהוג בו כפי שהוא עתה – מסגד תפילה מוסלמי", ויש להכיר בזכותם של המוסלמים לשלוט במקום.

בסוף חודש יוני 1967 איחדה ישראל את ירושלים הישראלית עם ירושלים הירדנית, והחילה את "המשפט, השיפוט והמינהל" של מדינת ישראל על ירושלים המזרחית, ובכלל זה גם על הר הבית. בג"צ קבע פעמים רבות שכל חוקי ישראל חלים בהר הבית כמו בכל מקום אחר בירושלים ובמדינת ישראל.

זמן קצר לאחר איחוד ירושלים, ביוזמת השר מנחם בגין (שר בלי תיק בממשלת האחדות הלאומית), קבעה ממשלת ישראל, שאחד משערי הר הבית, שער המוגרבים שמעל רחבת הכותל המערבי יהיה בשליטה ישראלית מוחלטת ולא מוסלמים יוכלו להיכנס דרכו להר הבית ללא תשלום, בהתאם לכך לקחה משטרת ישראל את מפתחות השער הזה מידי הווקף המוסלמי ,ובפתחו של השער הזה הוצבו שוטרים ישראלים, להבדיל מיתר שערי הכניסה להר, שנותרו בשליטת שומרי הווקף המוסלמי. אולם גם שוטרים ישראלים מוצבים בהם. כתוצאה מכך, נאלץ הווקף לבטל את חובת התשלום של לא מוסלמים (לקופת הווקף) תמורת כניסה להר הבית, ולהחליף אותה בחובת תשלום עבור כניסה למוזיאון האסלאם ולמסגדי הר הבית.

לאחר מספר שנים קבעה משטרת ישראל, מטעמי ביטחון, כי לא מוסלמים (ישראלים ותיירים) רשאים להיכנס להר הבית רק דרך שער המוגרבים.

ביום 16.8.67 התכנסה לראשונה ועדת השרים "לשמירה על המקומות הקדושים" (הוקמה ביום 13.8.67) לישיבתה הראשונה. הוועדה החליטה (החלטה מס.761), בין היתר ,כי "משיעלו בכניסה להר הבית מתפללים יהודים (הם) יופנו על ידי כוחות הביטחון לכותל המערבי".

במילים אחרות: לפי הצעת חבר הוועדה, השר מנחם בגין, הממשלה לא אסרה במפורש על תפילת יהודים בהר הבית, אך הורתה לכוחות הביטחון למנוע זאת; וכך למעשה יוחד הר הבית לתפילת מוסלמים, בעוד שהקטע המערבי ("הכותל המערבי") של חומת התמך ההרודיאנית המקיפה אותו, יוחד בצדו החיצוני לתפילת יהודים, והיה לבית הכנסת החשוב ביותר ולמקום הקדוש ביותר ביהדות, אחרי פנים הר הבית עצמו.

ניסיונות של חוגים ימניים לסכל את ההחלטה הזאת ע"י עתירה לבג"צ (כגון: בג"צ 222/68 חוגים לאומים נגד המשטרה) נכשלו, ובג"צ דחה את כל העתירות בעניין זה. אמנם בג"צ קבע ,שליהודים יש זכות תפילה בהר הבית, אך סייג זאת בכך שהזכות הזאת נסוגה מפני החובה העליונה של השלטונות לשמור על הסדר הציבורי במקומות הקדושים. לפיכך, ומאחר שהמשטרה שכנעה את בג"צ כל פעם, שקיימת "ודאות קרובה", שאם יהודים יתפללו בהר הבית יופר הסדר הציבורי ע"י מהומות דמים של המוסלמים בהר הבית ובירושלים המזרחית, שיגלשו במהירות לשטחי יהודה ושומרון, דחה בג"צ את כל העתירות למימוש זכות התפילה של יהודים בהר הבית.

כל המרכיבים הנ"ל הם מרכיביו של הסדר הסטטוס קוו המקורי בהר הבית אשר הופר ע"י המוסלמים פעמים רבות בפגיעה בעתיקות הר הבית, בבניית שני מסגדים חדשים ("מקום התפילה המרואני" - "אורוות שלמה" ומסגד אל-אקצא אל- קדים), ביידוי אבנים, בקבוקי תבערה וזיקוקים על השוטרים המוצבים בהר ובהפרעות קולניות ליהודים המבקרים בהר הבית. לנוכח גילויי האלימות האלה נאלצה משטרת ישראל להטיל הגבלות שונות על כניסתם של מוסלמים להר הבית (להלן).

מנגד, בשנים האחרונות רבו הנסיונות של יהודים להתפלל בהר הבית והביקורים ההפגנתיים והמתוקשרים של שרים וח"כ ימניים שם, שהשמיעו הצהרות בעד מתן זכות תפילה בהר הבית ליהודים.לנוכח הפעילות הזאת נאלצה המשטרה להטיל הגבלות שונות גם על כניסת יהודים להר הבית (להלן), ובמיוחד על כניסת יהודים בעלי חזות דתית, מחשש שהם ינצלו את ביקורם במקום גם לתפילה.

מיד לאחר כיבוש מזרח ירושלים ביוני 1967, פסקו שני הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הראשית, שאסור ליהודים להיכנס להר הבית בגלל קדושתו הרבה (מצוות "מורא מקדש"). על הפסק הזה חתמו עוד 54 מגדולי התורה, ומחשובי הפוסקים בציבור היהודי, הדתי בישראל, ואליהם הצטרפו עוד למעלה מ-300 רבנים. הפסק הזה מקובל עד היום על כל גדולי הדור, פרט לרבנים הראשיים לשעבר, ש. גורן ז"ל ומ. אליהו ז"ל. כך נוצר "שילוב ידיים" חסר תקדים במדינת ישראל בין הדת למדינה, בין מדיניות ממשלת ישראל לעמדת הממסד הדתי (הרבנות הראשית) וההלכה היהודית בעניין התפילה של יהודים בהר הבית. ממשלת ישראל אסרה על כך, למעשה ולא להלכה, מחשש להפרת הסדר הציבורי ע"י המוסלמים, והרבנות הראשית אסרה על כך מטעמים הלכתיים – מצוות "מורא מקדש".

אולם מפברואר 1997 החלו רבני יש"ע ורבנים אחרים בעקבותיהם, לכרסם באיסור ההלכתי הזה מנימוקים פוליטיים-לאומיים, עקב החשש שאם יהודים לא ייכנסו להר הבית, הוא יתקבע בדעת הקהל כמקום קדוש לאסלאם בלבד, ויקל על ממשלת ישראל לוותר על הריבונות הישראלית במקום הקדוש ביותר לעם ישראל. ההיתר ההלכתי החדש של חלק מרבני ישראל, ליהודים להיכנס לאזורים מסוימים בהר הבית, ח"כ מירי רגב מ"הליכוד" (המפלגה שראש הממשלה עומד בראשה) אף הגישה לכנסת הצעת חוק שיאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית, כ-15(!) דיונים תכופים בוועדת הפנים של הכנסת, בהשתתפות חה"כ הערביים, ב"חיזוק הריבונות של ישראל בהר הבית", כולל דרישה מפורשת של יו"ר הוועדה, ח"כ מירי רגב, מהמשטרה, לאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית, הדלפות מהמשרד לשירותי דת, שהמחלקה המשפטית שלו שוקדת על ניסוח תקנות המסדירות תפילת יהודים בהר הבית (שלא הוכנו עד היום!), ההגבלות הזמניות על כניסת מוסלמים להר הבית בשעות הביקור של יהודים בחגים היהודיים בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2015 (להלן), וביקורים תכופים, הפגנתיים ומצולמים בהר הבית של שר החקלאות א. אריאל, שאף התפלל שם בערב ראש השנה (14.9.15), וברך את עם ישראל ב"ברכת כוהנים", של סגנית שר החוץ, צ. חוטובלי ושל מספר ח"כ ממפלגת ראש הממשלה וממפלגות אחרות, עוררו סערת רוחות אצל המוסלמים בשל חשיבותו הרבה של הר הבית לגביהם, מאחר שהם התפרשו בעולם המוסלמי (שלא בצדק!) כאותות מבשרים של תוכנית רשמית של ממשלת ישראל לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית ע"י מתן היתר גם ליהודים להתפלל בהר הבית. הר הבית הוא המקום השלישי בעולם בקדושתו לאסלאם (אחרי מסגד אבן הכעבה במכה ומסגד קבר הנביא במדינה, שבסעודיה), ומכונה בפיהם: "החראם אל-שריף" (המקום הקדוש הנעלה") או "מסגד אל-אקצא" (ע"ש המסגד החשוב להם בהר הבית). האתר הזה הפך מזמן גם לסמל לאומי של כל הפלסטינים (כולל הנוצרים) ומקור דרישתם לכונן במזרח ירושלים את בירת מדינתם. כפי שכתבה עליו עמירה הס, במאמרה "קדושת הפרובוקציה" ("הארץ" 16.9.15): "חשיבותו הדתית לאיסלאם מלכדת ומעניקה לפלסטינים כוחות התנגדות יותר מכל אזור מאוים אחר (למשל – עזה). כאן כולם – דתיים וחילונים, נוצרים ומוסלמים, פתח וחמאס – מאוחדים".

למרות שאין איסור בהלכה המוסלמית על כניסת יהודים למסגדים, לא כל שכן, ליתר חלקי הר הבית, הפלסטינים רואים באתר הזה את המעוז החשוב ביותר של לאומיותם ודתם, ואינם מוכנים לשתף בשליטתם בו בני דת אחרת, לא כל שכן את הישראלים שהביסו אותם במלחמה ושולטים בחייהם כ"כ הרבה זמן. גם למסגדי מכה ומדינה אסורה הכניסה ללא מוסלמים, ומפר איסור זה צפוי לעונש מוות לפי החוק הסעודי. על רקע זה, הפעילות האינטנסיבית של פעילי הימין והארגונים התומכים בהקמת בית המקדש בהר הבית, בתמיכה של שרים וחברי כנסת, למען מתן זכות תפילה גם ליהודים בהר הבית עוררה מחדש את המימד הדתי של המאבק על הר הבית ואת הקנאות הדתית, הרצחנית של הפלסטינים. כמו כן, היא גרמה גם לגל של גינויים, במיוחד ממצרים, מירדן ומהרשות הפלסטינית. האחרונה והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית של ערביי ישראל ניצלו את המעשים הנ"ל להסתה דתית חריפה, ותארו אותם כניסיונות של ממשלת ישראל "לכבוש את החרם א-שריף מידי המוסלמים", "לפגוע בקדושת מסגד אל-אקצא ע"י תפילת יהודים במקום", ו"להקים שם מחדש את בית המקדש במקום כיפת הסלע". ההסתה השיקרית הזאת כללה קריקטורות וסרטים אנטישמיים ואף קריאה לביצוע פיגועי טרור. אחד מראשי המסיתים היה יו"ר הרש"פ, אבו-מאזן עצמו, אשר קרא לפלסטינים למנוע מיהודים, "בכל דרך שהיא, להיכנס למתחם הקדוש. זה אל אקצא שלנו וזו הכנסייה שלנו (כנסיית הקבר). אין ליהודים זכות להיכנס אליהם. אין להם זכות לטמא אותם"! (נאום בפני הוועד הפועל של אש"ף 10.10.14.)

הפת"ח (התנועה לשחרור פלסטין), תנועתו של אבו-מאזן ומפלגת השלטון ברש"פ, אף פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה פוסט, הקורא לביצוע פיגועי דריסה: "דרוס, דרוס איש יקר את המתנחל הזר"!
הצהרות חוזרות ונשנות של ראש ממשלת ישראל, כי אין כוונה לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית ולאפשר גם ליהודים להתפלל שם, לא הועילו, והציבור הפלסטיני השתכנע מההסתה הנ"ל, שאכן נשקפת לחראם אל-שריף סכנה מישראל, ויצא להגן עליו בסדרת פיגועי טרור ובהפגנות.

כך הפך גם הר הבית לזירת קרבות בין הערבים למשטרת ישראל, כשהראשונים מתבצרים גם בתוך מסגד אל-אקצא, ומיידים משם זיקוקים, ובקבוקי תבערה ואבנים לעבר השוטרים הישראלים. המאבק על הר הבית הגיע לשיאו בכיבוש תחנת המשטרה שם ושריפתה, על ציודה ומסמכיה ע"י צעירים מוסלמים, ב-24.7.14, אחרי שכוח המשטרה שהיה שם נמלט על נפשו באורח חסר תקדים ומבזה.
תפקיד מרכזי ומסוכן ביותר בשימוש בהר הבית כאמצעי הסתה לצורך החרפת ההתקוממות הנוכחית ושיתוף ערביי ישראל בה, ממלא הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית של ערביי ישראל, ובעיקר מנהיגו, השייח' ראאד צאלח, שזכה בשל פעילותו הנדונה לכינוי "שייח' אל-אקצא". הוא מארגן כל שנה, בחג הסוכות, עצרת המונית באצטדיון הכדורגל באום אל-פאחם, תחת הסיסמא "אל-אקצא בסכנה". השייח' הזה כבר הורשע ונדון ל-11 חודשי מאסר במרץ 2014, בגין הסתה לאינתיפאדה, בגלל התקפת אל-אקצא, כביכול, ע"י שלטונות ישראל (ביצוע העונש עוכב עד לערעור שטרם נדון). בנאומו בירושלים, בפברואר 2007, שבגינו הועמד לדין והורשע, כאמור, הוא האשים את היהודים גם ב"אכילת לחם המעורבב בדם של ילדים מאירופה"!!! ואת מפקדי צה"ל וקציני משטרת ישראל בכך, שדרגותיהם "נעשו מהגולגולות של השאהידים שלנו". גם באינתיפאדה הנוכחית הוא שב וקרא לפלסטינים ולמדינות ערב להגן על מסגד אל-אקצא מפני התכנית של ממשלת ישראל להרוס את מסגדי הר הבית כדי להקים במקומם את בית המקדש השלישי (למען הדיוק: הרביעי). בעזרת מימון כספי מהחמאס הקים השייח' ראאד צאלח בהר הבית, בתחילת 2013, את משמרות הגברים ("המוראביטון") והנשים ("המוראביטאת"), המקבלים משכורת חודשית כדי כביכול ללמוד שם, ב"חברותא", את הקוראן, ולמעשה כדי להפריע לביקורי יהודים בהר הבית בקללות ובצעקות "אללה אכבר".

בעקבות הסתת הרש"פ, החמאס והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הפך הר הבית, דווקא בחגי תשרי השנה (בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2015), למוקד האינתיפאדה הנוכחית. עשרות צעירים פלסטינים התבצרו בתוך מסגד אל-אקצא ואגרו שם אבנים, בקבוקי תבערה וזיקוקים כדי לפגוע בשוטרי ישראל המאבטחים את היהודים המבקרים בהר הבית. המשטרה נקטה בשורה של אמצעים כדי למנוע את ההתקפות האלה: פריצה לתוך המסגד וסילוק הצעירים ואמצעי הלחימה משם, הוצאת משמרות "המוראביטון" ו"המוראביטאת" מחוץ לחוק ומניעת כניסתם להר הבית, והגבלות זמניות על כניסת מוסלמים להר הבית בשעות הביקור של יהודים שם בחגים היהודיים בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2015: הגבלת גיל המוסלמים הרשאים להיכנס להר הבית, ואף סגירת ההר בפני המוסלמים בשעות הביקור של יהודים לנוכח התגברות המהומות הפלסטיניות בהר הבית. אולם דווקא האמצעים האלה תוארו ע"י הפלסטינים כאמצעים של ממשלת ישראל לשינוי הסטטוס-קוו בהר הבית ולפגיעה קשה בזכויות המוסלמים שם, כהכנה לקראת הפיכת הר הבית לאתר קדוש ליהודים בלבד ע"י הקמת בית המקדש במקום המסגדים או לקראת חלוקת השימוש באתר הנדון בין יהודים למוסלמים כמו הסדרים, שכפתה עליהם ישראל במערת המכפלה. ואמנם כל המחבלים, שנותרו בחיים לאחר הפיגועים שהם ביצעו בחודשים האחרונים, וגם סתם ערבים ברחוב, ציינו כאחד משני המניעים לפעולותיהם: מחאה על התוקפנות הישראלית בחראם אל-שריף (הר הבית) ועל הניסיונות לשנות את הסטטוס קוו שם על ידי מתן היתר גם ליהודים להתפלל שם.

גם המחבל הפלסטיני, שרצח את בני הזוג בנט והרב נחמיה לביא בעיר העתיקה ביום 3.10.15, כתב, יום לפני הפיגוע, בדף הפייסבוק שלו: "על פי מה שאני רואה, האינתיפאדה השלישית פרצה. מה שקורה באל-אקצא הוא מה שקורה למקומות הקדושים שלנו ולדרך של הנביא שלנו, ומה שקורה לנשות אל-אקצה הוא מה שקורה לאמותינו ולאחיותינו. אני לא חושב שהעם ישלים עם ההשפלה. העם ייצא לאינתיפאדה" ("ידיעות אחרונות" 4.10.15).

מסתבר, איפוא, שההסתה השיקרית שכנעה את הפלסטינים (עד כדי נכונות לבצע פיגועי טרור, גם בידיעה שהמבצע צפוי להיהרג), ש"אל-אקצא בסכנה", וישראל עומדת לשנות את הסטטוס קוו באתר הזה לרעת המוסלמים.

האמת שונה לחלוטין:

א. מלכתחילה, הסטטוס קוו בהר הבית התבסס על ויתורים חסרי תקדים של ישראל לטובת המוסלמים:

(1) ישראל ויתרה על ניהול האתר הקדוש ביותר ליהדות, והפקידה (או הפקירה...) אותו בידי המוסלמים, למרות שעצם נוכחותם בתחום בית המקדש, אסורה לפי ההלכה היהודית; ולמרות שזהו רק המקום השלישי בקדושתו לאסלאם.

(2) ישראל השלימה עם הימצאותו של "קודש הקודשים" בבית בלבו של מסגד מוסלמי ("כיפת הסלע").

(3) ישראל השלימה עם היותו של האתר הקדוש ביותר ליהדות מקום פולחן מוסלמי, בלעדי, ושומרת בקפדנות על חופש הפולחן הזה ועל שלום המסגדים.

(4) ישראל אינה מאפשרת ליהודים להתפלל בהר הבית כדי לא להרגיז את המוסלמים (למרות שאין איסור על כך בהלכה המוסלמית!), ומפנה את היהודים הרוצים להתפלל בהר הבית לרחבת הכותל המערבי, קיר התמך המערבי של חומת הר הבית. דהיינו, בעוד שהמוסלמים מתפללים בתוך הר הבית, יהודים מתפללים רק מחוץ להר, ליד "הגדר" שלו.

(5) בעוד שהמוסלמים רשאים להיכנס להר הבית (ולכל מסגדיו) דרך 8 שערים, בכל שעות היום (07:00 – 19:00) ובכל ימות השנה, ולהתפלל במסגדיו 5 פעמים ביום, הרי יהודים רשאים להיכנס להר הבית רק דרך שער אחד (שער המוגרבים), רק לצורך ביקור, רק בימים א-ה ורק ב-4.5 שעות מסוימות ביום לכל היותר. (3.5 שעות בחורף: 07:30 – 10:00; 12:30-13:30, ו-4.5 שעות בקיץ: 7:30-11:00; 13:30-14:30).

ב. הסטטוס קוו לא שונה לרעת המוסלמים, שהרי עיקריו: ניהול האתר ע"י הווקף, אחריות ישראלית לביטחון באתר, ואיסור תפילת יהודים שם, נשמרים כבעבר.

ג. הסטטוס קוו בהר הבית שונה במשך השנים לרעת היהודים כלהלן:

(1) המוסלמים אינם מסכימים להקמת בית כנסת לתפילת יהודים באתר. אולם הם הקימו בו 2 מסגדים חדשים בניגוד לחוקי העתיקות והתכנון והבנייה של ישראל: המסגד המרואני (נחנך בדצמבר 96) – המסגד הגדול ביותר שהיה אי פעם בארץ ישראל; ומסגד אל-אקצא אל-קדים (נחנך באוגוסט 99), שהפך את המעבר להר הבית, היחיד שנשמר בשלמותו מימי בית שני, ("שער חולדה") – למסגד מוסלמי. הווקף המוסלמי לא מאפשר ליהודים להיכנס לשני המסגדים האלה. כמו כן, רוצפו שטחים ניכרים מחוץ למסגדים והם משמשים לתפילת רבבות מוסלמים.

(2) עד ספטמבר 1996 היה פיקוח חצי רשמי של רשות העתיקות ושל עיריית ירושלים על העבודות הפלסטיניות בהר הבית. אולם מאז פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל המערבי (23.9.96), הפסיק הווקף לשתף פעולה עם הרשויות הישראליות הנ"ל, ולא איפשר לפקחי רשות העתיקות ולפקחי העירייה להיכנס להר הבית. רק לאחרונה, מלפני כשנתיים-שלוש הסכים הווקף לאפשר לפקחי העירייה להיכנס לאתר; ואילו רשות העתיקות מפעילה פיקוח גלוי מצומצם, ו"חיה" בעיקר מפי משטרת ישראל גם בתחום הארכיאולוגיה.

(3) ישראל אינה אוכפת בהר הבית את חוקי התכנון והבניה והעתיקות!

(4) משנת 2013 מאפשרת משטרת ישראל למוסלמים לארגן קבוצות של נשים וגברים (תמורת תשלום לכ"א) היושבים בהר הבית, כביכול לצורך לימוד הקוראן ( "המוראביטון" ו-"המורביטאת"), אך למעשה כדי להתנכל בקללות ובצעקות "אללה אכבר" למבקרים היהודים שם ולהפריע להסברי המדריכים בסיורים שם.

(5) בעבר הותר ליהודים לבקר בהר גם בשבתות. אולם כיום הדבר אסור.

(6) עד אוקטובר 2000 יהודים הורשו לבקר במסגדים אל-אקצא וכיפת הסלע. אולם כיום הם אינם רשאים לעשות זאת.

(7) בשנת 1988 חיבר היועץ המשפטי דאז, י. חריש, הנחיות מחייבות לגבי סמכויות החקירה וההעמדה לדין של הרשויות הפועלות בהר הבית: משטרת ישראל, רשות העתיקות ועיריית ירושלים. לפי הנחיות אלו נאסר על הרשויות הנ"ל לפתוח בחקירה ולהעמיד לדין בגין ביצוע עבירות בהר הבית אלא רק לאחר קבלת אישור לכך מהיועמ"ש. אולם עד היום היועמ"ש לא התיר, אפילו פעם אחת, לחקור ולהעמיד לדין, אפילו פלסטיני אחד, למרות העבירות הרבות, על חוק העתיקות והתכנון והבנייה שהפלסטינים ביצעו בהר הבית במשך השנים; ואף אחד ואף אחת מהמשמרות של "המוראביטון" והמוראביטאת" בהר הבית לא הועמדו לדין, בגין הפרעותיהם לביקורי יהודים בהר הבית, בניגוד לחוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז-1967.

(8) משטרת ישראל אוסרת על הנפת דגלי ישראל באתר, אך מאפשרת לערבים להניף באתר, בהפגנות ועצרות המתקיימות שם, גם את דגלי אש"ף והחמאס.

ד. הגבלות על כניסת יהודים להר הבית

כאמור, המשטרה הטילה הגבלות זמניות שונות על כניסת המוסלמים להר הבית (בעיקר מגבלות על גיל המבקרים) כדי למנוע פגיעה בשוטרים ובמבקרים היהודים. בדומה לכך, בשנים האחרונות הטילה משטרת ישראל מגבלות חדשות ומצטברות על ביקור יהודים בעלי חזות דתית (בעלי כיפה וציצית) בהר הבית, מחשש שבכוונתם להתפלל שם:

(1) ריכוז כל היהודים עם חזות דתית בקבוצה אחת, אף אם אין שום קשר ביניהם, והם הגיעו בנפרד.

(2) אי הכנסת יותר מקבוצת יהודים (עם חזות דתית) אחת להר הבית בו זמנית, ולא יותר מ- 10 איש בקבוצה, וכל יתר היהודים עם חזות דתית נאלצים להמתין זמן רב עד שהקבוצה הקודמת תצא.

(3) בדיקת ת.ז. ועריכת חיפוש קפדני אצל כל מבקר דתי, כולל הפשטת הבגדים העליונים, שמא הוחבא בהם ספר תפילה.

(4) הקבוצה "הדתית" מלווה בשוטרים ובעובדי הווקף, ורשאית לבקר בהר רק במסלול מסוים ומוגדר מראש, ללא שום אפשרות לחרוג ממנו, בעוד שיהודים חילוניים (ותיירים) רשאים להסתובב בהר באופן חופשי.

(5) סגירת הר הבית לביקור יהודים בימי חד ומועדים מוסלמיים, בעוד שאין איסור כזה על המוסלמים בימי חג ומועד יהודיים.

(6) על כ-15 יהודים "בעייתיים", כולל גרשון סולומון, מנהיג "נאמני הר הבית", ויהודה עציון, מנהיג תנועת "חי וקיים" (לשעבר) נאסר לחלוטין להיכנס להר הבית. 6 עתירותיו של גרשון סלומון בעניין זה לבג"צ – נדחו, למרות שהמשטרה לא מאפשרת לו להיכנס להר מזה כ-25 שנה!

(7) הדברים הגיעו לשיא האבסורד ביוני 2009: בחור יהודי עלה בבוקר יום חתונתו להר הבית, ושם חופן עפר מהר הבית בכיסו, כדי לפזרו על ראשו בחתונתו, כמצוות ההלכה היהודית, לזכר חורבן בית המקדש. מאחר ולפי חוק העתיקות אסור לעשות אף מעשה כזה ללא רשות ועדת שרים מיוחדת, נצטווה החתן להחזיר מיד את העפר למקומו, ועוכב לחקירה.

מקרה מגוחך נוסף אירע באוגוסט 2014: יהודי דתי, שהוציא מכיסו תפוח עץ, ואכל אותו במהלך ביקורו בהר הבית, סולק מההר ועוכב לחקירה, מאחר ששוטר שמע אותו מברך על התפוח כמצוות ההלכה, אך בניגוד לאיסור התפילה שם.

משלא עזרו הצהרות רוה"מ נתניהו בדבר מחויבות ישראל לשמירת הסטטוס-קוו בהר הבית, ולנוכח התגברות פיגועי הטרור, פנתה ישראל לאבו-מאזן כדי שיסייע בהרגעת הרוחות ובהפסקת פיגועי הטרור. אמנם לדעת גורמי המודיעין בישראל, אבו-מאזן איננו תומך בטרור הפלסטיני, והוא אף קרא להפסקת האלימות הפלסטינית, ונתן הוראות מתאימות לצורך זה למנגנוני הביטחון של הרש"פ. אולם לא ניתן לסמוך על כך, ואם יש לאבו-מאזן השפעה כלשהי על צעירי האינתיפאדה הנוכחית (דבר המוטל בספק), קרוב לוודאי שהם מושפעים יותר מדברי ההסתה שלו, אישית. כך למשל, ביום 16.9.15 נשא אבו-מאזן נאום, ששודר 19 פעם בטלביזיה הפלסטינית, והועלה גם בדף הפייסבוק שלו, לאמור: "מסגד אל-אקצא שלנו... אין ליהודים זכות לטמא אותו ברגליהם המטונפות. לא נאפשר להם, ונעשה כל שביכולתנו להגן על ירושלים ועל המקומות הקדושים שלנו.. אנחנו מברכים כל טיפת דם שנשפכה למען ירושלים, שכן זהו דם נקי וטהור, דם שנשפך למען אללה. בעזרת אללה כל שאהיד יגיע לגן עדן, וכל פצוע יזכה בגמול" (16.9.15).

כמו כן, בנאום בטלביזיה הפלסטינית, ביום 6.10.15, האשים אבו-מאזן את ישראל "בתוקפנות נגד מסגד אל-אקצא". לדבריו, "בימים קשים אלה ממשלת ישראל מנהלת התקפה חזקה נגד העם הפלסטיני בכל מקום. בכנות, איננו יודעים מה היא הסיבה לכך. הפלסטינים לא תקפו ולא עשו דבר נגד הישראלים. זכותו של העם הפלסטיני להגן על עצמו...עלינו להגן על המקומות הקדושים שלנו, אסלאמיים ונוצריים. לא נסכים בשום אופן לכוונתם (של הישראלים) לחלק את מסגד אל אקצא". (ראיון טלוויזיה בערוץ הרשות הפלסטינית ביום 6.10.15).

במלים אחרות: אבו-מאזן לא גינה את פיגועי הטרור אלא תיאר אותם כהתגוננות לגיטימיתגרידא של הפלסטינים מפני התקפותיה של ישראל על העם הפלסטיני, ירושלים והמקומות הקדושים לפלסטינים.

הצביעות המכוערת של הרש"פ, הקוראת ל"התנגדות עממית" ו"להרגעת האלימות" כאחת, באה לידי ביטוי מקומם במיוחד, בכך שאיגוד עוה"ד הפלסטינים העניק תעודת עו"ד של כבוד למחבל מוהנד חלבי, שרצח את הרב נחמיה לביא ז"ל ואת תלמיד הישיבה אהרן בניטה ז"ל. כמו כן, דוברו של יו"ר הרש"פ, נביל אבו רדינה טען שהמחבל הפלסטיני בן ה-13, שנפצע קשה אחרי שדקר את בן גילו היהודי ופצע אותו אנושות, הוא פשוט "קורבן של ניסיון לרצח ע"י שוטרים ישראליים". הגדיל לעשות יו"ר הרש"פ, אבו-מאזן, בנאום לציבור הפלסטיני, ביום 14.10.15: הוא שוב לא התייחס לפיגועי הטרור אלא המשיך בהסתה לפיה ישראל מפרה את הסטטוס-קוו בהר הבית. לדבריו, "המתקפה הישראלית נגד בני עמנו, אדמתם והמקומות הקדושים להם, מאיימים על השלום ועל היציבות, ועלולים להצית מלחמת דת שתשרוף את הכל". בנאומו, אבו-מאזן לא היסס להאשים את ישראל אף "בהוצאה להורג של ילדים פלסטינים", והביא דוגמה את המחבל בן ה-13, שדקר ילד ישראלי בן 13 בשכונת פסגת זאב בירושלים, בלי להתייחס לפשע שהמחבל הזה ביצע, ולכך שהמחבל הזה לא נהרג ואף לא נורה בידי איש אלא נפצע קשה בשוגג, מרכב חולף, במהלך בריחתו אחרי שדקר את הילד הישראלי, ומאושפז בבי"ח "הדסה", בירושלים.

לנוכח פיגועי הטרור בירושלים, ההסתה של הרש"פ בדבר "התוקפנות הישראלית נגד המתפללים המוסלמים בהר הבית והפרת הסטטוס קוו שם ע"י ישראל" והמחאות החריפות של עבדאללה, מלך ירדן, נאלץ רוה"מ להגיע להבנות בעניין הסטטוס קוו בהר הבית עם מזכיר המדינה האמריקאי, ג.קרי, בפגישתם בברלין ביום 22.10.15.לפי הודעת לשכת ראש הממשלה מיום 25.10.15, "ישראל מאשרת מחדש את מחויבותה לשמירה ללא-שינוי של הסטטוס קוו בהר הבית...לישראל אין כוונה לחלק את הר הבית, ואנו דוחים כל ניסיון לטעון אחרת. אנו מכבדים את החשיבות של התפקיד המיוחד של הממלכה ההאשמית של ירדן ,כפי שהיא משתקפת בהסכם השלום מ-1994 בין ירדן לישראל ואת תפקידו ההיסטורי של המלך עבדאללה השני... "ישראל תמשיך לאכוף את המדיניות הוותיקה שלה: מוסלמים יתפללו בהר הבית, לא-מוסלמים יבקרו בהר הבית."

יצוין, שמזכיר המדינה ג. קרי הודיע, שראש ממשלת ישראל הסכים לדרישת מלך ירדן להציב מצלמות בהר הבית כדי לפקח על שמירת הסטטוס קוו במקום.

זוהי הפעם הראשונה ,שישראל מודיעה בפומבי ובאופן רשמי, שיהודים לא יתפללו בהר הבית אלא רק יבקרו בו, ושרק המוסלמים יתפללו שם. זו פעם ראשונה שההצהרה הזאת היא חלק רשמי מ"הבנות" מדיניות בין ישראל לבין ארה"ב וירדן.

בכך הפך האיסור על תפילת יהודים בהר הבית מאיסור משטרתי להתחייבות מדינית בינלאומית. בכך למעשה נשללה זכותם של יהודים להתפלל בהר הבית, כפי שחזר וקבע בג"צ, גם במקרים שאין "וודאות קרובה" להפרת הסדר בציבורי ע"י המוסלמים, אם יהודים יתפללו שם במועד מסוים. בכך דחתה ממשלת ישראל רשמית ופומבית את כל הקריאות של ארגוני המקדש, פעילי הר הבית, שרים וח"כ ימניים לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית ע"י תפילת יהודים שם.

הגורם השני הוא שלטון הכיבוש המתמשך של ישראל על הפלסטינים מזה 48 שנה,והעדר כל תהליך מדיני, שייתן לפלסטינים תקווה להגשמת שאיפותיהם הלאומיות, לכינון מדינה משלהם במסגרת מימוש החזון של שתי מדינות לשני העמים.אמנם רוה"מ נתניהו אימץ את החזון הזה ב"נאום בר-אילן" (15.6.09). אולם הוא, החליט עד מהרה, שטרם הגיע העת לממשו. כתוצאה מכך הפלסטינים נמצאים תחת כיבוש מעיק ומתסכל כבר 48 שנה בלי אור בקצה המנהרה. בהקשר זה ראוי לציין, שהאינתיפאדה הנוכחית מבוצעת בעיקר ע"י צעירים ואף קטינים, שנולדו כולם לתוך שלטון הכיבוש הישראלי, וסובלים מההגבלות ומההשפלות הכרוכות בעצם קיומו. הם לא חוו את נחת זרועו של צה"ל באינתיפאדה הקודמת. אולם הם נחשפו כל חייהם עד כה להסתה האנטי-ישראלית במערכת החינוך הפלסטינית ובאינטרנט. הם מתוסכלים כמו הוריהם מהעדר תהליך מדיני, שייתן להם תקווה למימוש שאיפותיהם הלאומיות, ומהישגיה המדיניים המועטים של הרש"פ. הם בני התרבות הרצחנית, המוסלמית והפלסטינית, בה רוצח אח את אחותו בשם כבוד המשפחה, זורקים יריבים פוליטיים מגגות של בניינים, עורפים ראשים של שבויים ובני ערובה או שורפים אותם חיים ("דעאש"), ומקדשים את החובה המסורתית של נקמת דם בסכסוכי חמולות רבי שנים.

זהו הרקע לניסיונותיהם השיטתיים, השפלים והבלתי מוסריים בעליל של הפלסטינים לרצוח אזרחים ישראליים חפים מפשע במסגרת מאבקם הלאומי באינתיפאדה הנוכחית, בדומה לירי הטילים מרצועת עזה המכוון תמיד אך ורק ליישובים ישראליים אזרחיים. להבדיל מהאינתיפאדות הקודמות, מרבית פיגועי האינתיפאדה השלישית אירעו עד כה בירושלים, במזרח העיר, ומרבית המחבלים אף גרו שם, ולא במקרה. על רקע זה היא מכונה על ידי הפלסטינים: "היבת אל-קודס" ("התעוררות ירושלים").

ואמנם הגורם השלישי לפריצת האינתיפאדה הנוכחית, ודווקא בירושלים, הוא מצבם הכלכלי הקשה של תושבי השכונות הערביות במזרח ירושלים עקב ההזנחה הקשה של התושבים ושל התשתיות בשכונות האלה ע"י ממשלות ישראל (לדורותיהן) ועיריית ירושלים (לדורותיה).

אמנם לכתחילה, השקיעו שלטונות ישראל ועיריית ירושלים כספים ומאמצים רבים בחידוש התשתיות הציבוריות במזרח העיר ירושלים לרווחת תושביה הערביים. אולם עד מהרה הם צמצמו את ההשקעה הזאת ונקטו במדיניות של אפליה והזנחה מכוונות כלפי הערבים במזרח העיר, בהתאם להחלטה ממשלתית, סודית מפברואר 1973 כדי למנוע מהערבים להפוך לרוב בירושלים, וכדי לשמור על מאזן דמוגרפי של 72% יהודים ו- 28% ערבים, בדומה ליחס הדמוגרפי שהיה ביניהם ביוני 1967 כמפורט להלן.

טדי קולק, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים (1965-1993) הצהיר בגלוי: "מדיניות ההגבלות על הבנייה הערבית נועדה להקשות על הערבים לחיות. ... אולי יסתלקו מרצונם ויובטח המאזן הדמוגרפי" (מרץ 1992).

רוה"מ לשעבר א. אולמרט, שהיה ראש העיר ירושלים בשנים 1993-2003, אמר בראיון עיתונאי (20.5.12) דברים מפורשים עוד יותר: "אף ממשלה ישראלית מאז 1967 לא עשתה אפילו אפס קצהו של מה שנדרש כדי לאחד את העיר באופן מעשי. כל השנים השקענו במערב העיר ובשכונות החדשות כמו הר חומה, פסגת זאב, רמות וגילה, אבל נמענו מלהשקיע באזורים, שאני חושב שבעתיד לא יהיו בריבונות ישראל... ירושלים אף פעם לא היתה שלמה באופן שדיברו עליו. מתי עיסאוויה הייתה חלק מירושלים ההיסטורית? איזה זיכרונות יש לעם ישראל מג'בל מוכבר? מתי התפללנו לאבו דיס, שפתאום מקדשים אותה?".

כתוצאה מכך ירושלים השלמה, בירת ישראל, היא העיר הענייה ביותר בישראל!?

בהתאם לכך, בשנת 2011 79.5% מכלל תושביה הערבים של ירושלים ו- 85% מילדיהם חיו מתחת לקו העוני לעומת 31% מכלל התושבים היהודים ו- 43% מילדיהם במערב העיר. למרות זאת בשכונות הערביות במזרח העיר פועלות רק 3 לשכות רווחה לעומת 18 לשכות כאלו במערב העיר. עיריית ירושלים משקיעה בפיתוח השכונות הערביות במזרח ירושלים רק כ- 13% - 11% מתקציב הפיתוח שלה, למרות שכ-37% מתושביה גרים שם: 315,900 ערבים מתוך 849,800 בני אדם בכל ירושלים, (נכון לדצמבר 2014).

לדוגמה: בשכונות הערביות במזרח ירושלים חסרות 1600 כיתות לימוד ולכ- 5,500 ילדים לא נמצא מקום בבית ספר כלשהו, והם כלל אינם לומדים! כמו כן, חסרות שם 605 כיתות גן ילדים. בשכונות הערביות במזרח העיר חסרים כ-50 ק"מ של קווי ביוב, ותושבים רבים נאלצים להמשיך ולהשתמש בבורות הספיגה הישנים, העולים על גדותיהם לעיתים קרובות, וגורמים למפגעים תברואתיים. בשכונות הערביות במזרח העיר פועלות רק 6 תחנות טיפת חלב לעומת 26 במערבה. בשכונות הערביות במזרח העיר אין אפילו בריכת שחייה ציבורית אחת, בעוד שבמערבה יש 12 בריכות כאלו. במזרח העיר יש רק 10 מרכזים חברתיים ל"גיל השלישי", בעוד שבמערב העיר פועלים 50 מרכזים כאלה. במערב העיר יש למעלה מ-1000 גינות ציבוריות, בעוד שבשכונות הערביות במזרח העיר יש רק כ-50 גינות כאלו.

ואמנם ערבי, תושב שכונת ג'בל מוכבר במזרח ירושלים (ממנה יצאו לא מעט מחבלים) אמר בראיון בטלביזיה, ביום 17.10.15: "לכם חסר ביטחון ולי חסרים אלף דברים"! הסכום הנדרש להשוואת תנאי החיים בשכונות הערביות במזרח העיר לתנאי החיים במערב העיר מוערך כיום בכ-2 מיליארד ₪ לפחות, וברור שאין באפשרות עיריית ירושלים בלבד לעשות זאת.

בשכונות היהודיות במזרח העיר, נבנו במימון ממשלתי, עבור יהודים בלבד, למעלה מ-50,000 דירות, על אדמות שהופקעו מערבים, בעוד שעבור הערבים נבנו כ-500 דירות בלבד בשכונת המורים בבית חנינא. כמו כן הוטלו הגבלות קשות על אפשרויות הבנייה של ערבים במזרח העיר, בין היתר, ע"י הגבלת אחוזי הבנייה, הכרזה על שטחים רבים כשטחים "ירוקים" או "ציבוריים" או "גנים לאומיים", שהבנייה בהם אסורה. כתוצאה מכך, נפוצה במזרח ירושלים הבנייה הבלתי חוקית, וכמחצית מהמבנים שנבנו שם אחרי יוני 1967 (כ-20,000) הינם בלתי חוקיים, וסכנת הריסה בידי משרד הפנים ועיריית ירושלים מרחפת עליהם.

גדר ההפרדה שבנתה ישראל מסביב לירושלים כאמצעי הגנה עיקרי כנגד חדירת מחבלים וביצוע פיגועי טרור בירושלים, השאירה שש שכונות ערביות בצפון ירושלים (מחנה הפליטים שועפאט, ראס שחאדה, ראס ח'מיס, דחיית א-סלאם, סמירמיס וכפר עקב), שבהן גרים כ- 90,000 ערבים, תושבי ירושלים, מחוץ לגדר וללא קבלת שירותים כלשהם מעיריית ירושלים כשירותי משטרה, בריאות, חינוך, דואר, ניקיון, פינוי אשפה, ביוב, כיבוי אש וכיוצ"ב. כתוצאה מכך שכונות אלו מוצפות בערימות זבל ובמי ביוב, עם מעט כבישים

וכמעט ללא מדרכות. גם הרשויות וכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית אינם יכולים לפעול בשכונות הללו, בתוקף הסכמי אוסלו האוסרים על הרש"פ לפעול בתוך ירושלים.

כתוצאה מכך, השכונות הללו הפכו לשטחי הפקר, והן נשלטות ע"י ארגוני פשע, וסמים וכלי נשק נמכרים שם בגלוי. כמו כן נפוצה בהן הבנייה הבלתי חוקית והבלתי בטיחותית של בניינים רבי קומות עם חיבורים פיראטיים לחשמל ולמים וללא קווי ביוב.

על רקע זה אין פלא, שכל הפיגועים בירושלים ומרבית הפיגועים בערים אחרות בוצעו ע"י מחבלים ממזרח ירושלים. כמו כן, למרות שאחד הגורמים העיקריים לאינתיפאדה הזאת הוא המאבק על הר הבית, כאמור, הפלסטינים קוראים לה: "האינתיפאדה הירושלמית" או "התעוררות ירושלים" (היבת אל-קודס").

מלבד שלושת הגורמים האלה פועלים ומשפיעים על הפלסטינים באינתיפאדה הנוכחית גם 4 מאיצים (כמו בפיצוץ מטען חבלה...!), כפי שמסרו בהודעותיהם בפייסבוק ובהודאותיהם בפני השב"כ, כל המחבלים שנתפסו בחיים:

המאיץ הראשון היה הניצוץ שהדליק את האינתיפאדה: הרצח האכזר, הכאתו ושריפתו של הנער הערבי ממזרח ירושלים, מוחמד אבו-חדיר בתחילת יולי 2014. אמנם רוצחיו, 3 צעירים יהודיים נתפסו והועמדו לדין. אולם איש לא טרח להסביר לנו ולפלסטינים מדוע משפטם לא הסתיים עד היום.

המאיץ השני: הרצח הנורא בכפר דומא בשומרון: ביום 31.7.15 זרקו צעירים יהודים, באישון לילה, בקבוק תבערה לתוך ביתם של בני משפחת דוואבשה. מהשריפה שפרצה במקום נשרפו למוות ההורים סעד וריהאם דוואבשה ז"ל ותינוקם, עלי ז"ל. בנם השני אחמד בן 4, נכווה קשות ומאושפז עדיין בבית חולים. מרבית המחבלים שנתפסו בחיים ציינו את הרצון לנקום בישראלים על הרצח הזה, כמניע מרכזי לפעילותם הנפשעת כנגד אזרחים חפים מפשע.

המאיץ השלישי: אי תפיסתם והעמדתם לדין של היהודים שביצעו את הרצח בכפר דומא: בעוד שהצעירים הפלסטינים, שרצחו באבנים את אלכסנדר לבלוביץ ז"ל, ביום 13.9.15, נתפסו תוך שבועיים, ואילו 5 הפלסטינים, שרצחו ביריות את נעמה ואיתם הנקין ז"ל ביום 1.10.15 נתפסו תוך יומיים, הרי הצעירים היהודים, שרצחו את בני משפחת דוואבשה ביום 31.7.15, לא נתפסו ולא הועמדו לדין עד היום!?

יתרה מזאת, שר הביטחון בוגי (משה) יעלון הצהיר בסוף חודש ספטמבר 2015, כי מערכת הביטחון יודעת מי הם הצעירים היהודים שרצחו את בני משפחת דוואבשה, אך אינה עוצרת אותם ומעמידה אותם לדין, כדי "לא לחשוף את מקורותיה"; ושאין מספיק ראיות כדי להעמיד לדין את הרוצחים. הפלסטינים (ולא רק הם!) טענו בצדק, שבכך ישראל נוקטת איפה ואיפה, ומפלה בין דם יהודים לדם ערבים. חמור מכך, המחדל הזה גרם ללא מעט פלסטינים לטעון, שהרוצחים היהודים נהנים מגיבוי השלטונות. למרבה הצער הם מוצאים חיזוק להאשמה המופרכת הזאת גם בעובדה המקוממת, שלמרות שהפושעים של ארגון הטרור היהודי "תג מחיר" הציתו ופגעו בשנים האחרונות ב-43 מסגדים וכנסיות, איש מהם טרם נתפס והועמד לדין, פרט למקרה אחד (מציתי כנסיית "הלחם והדגים" בכנרת). היעלה על הדעת, שכדי לא לחשוף מקורות מודיעיניים יצאו רוצחים נתעבים כאלה ללא עונש? האם מקורות כאלה אינם קיימים בדיוק כדי לתפוס רוצחים כאלה, כמו שמקובל במאבק בארגוני הפשע בישראל?! ואם אין ראיות כדי להעמיד את הרוצחים הללו לדין פלילי, מדוע אין עוצרים אותם במעצר מינהלי, כמקובל במקרים של מחסור בראיות למשפט ממש, וכשלא רוצים לחשוף את המקורות?!

המאיץ הרביעי: ירי של כוחות הביטחון גם במחבלים שלא נשקפה סכנה ממשית מהם: שוב, הציבור הפלסטיני מרגיש הפליה בין דם לדם, כאשר הוא רואה שכוחות הביטחון הרגו מחבלים מסוימים גם אחרי, שהאחרונים הפסיקו לדקור והתחילו לברוח, בעוד שטרוריסטים יהודים (כמו הרוצח היהודי במצעד הגאווה, ישי שליסל או הצעיר היהודי, שדקר בדימונה ארבעה עובדי עירייה רק בשל היותם ערבים), נתפסו ולא נורו ע"י כוחות הביטחון. בהקשר זה מן הראוי למתוח ביקורת חריפה על התנהגותם המביכה והבלתי מקצועית של השוטרים והמאבטחים, שירו מקרוב מספר כדורים במחבלת בתחנה המרכזית בעפולה, ביום 9.10.15, בעת שהיא עמדה מולם (ולא הסתערה!), כשהיא אוחזת בסכין. כפי שניתן היה לראות בטלביזיה, ניתן היה להכריע את המחבלת הזאת גם בלי לירות בפלג גופה התחתון ולפצוע אותה בינוני, כפי שעשו השוטרים והמאבטחים.

על רגע זה יש לגנות בחריפות את הצעתו של חה"כ א. ליברמן, בישיבת החירום של ממשלת ישראל, יום 13.10.15, שהממשלה תחליט, להורות לכוחות הביטחון "שאף מחבל או מחבלת לא יוצאים חיים משום פיגוע"!? במלים אחרות: להרוג כל מחבל, אף אם הוא הניח את נשקו והרים ידיים!? דגל שחור של אי חוקיות ברורה מתנוסס מעל להוראה הזאת!

הפתרונות

לסיכולה של האינתיפאדה השלישית נדרש לא רק עוד כוח. במקרה הזה "מה שלא הולך בכוח" לא "ילך בעוד כוח". טקטיקה כזאת אולי תרגיע גל אחד של טרור, אך לא תמנע את הופעתם של הגלים הבאים, העלולים להיות מקיפים יותר (מבחינת המשתתפים) וחמורים יותר (מבחינת התוצאות). כדי לסכל את גלי הטרור הללו נדרשת לא רק טקטיקה של תגובות כוחניות אלא גם אסטרטגיה, תכנית פעולה לטווח ארוך, שתתייחס לשלושת הגורמים הנ"ל ותמצא להם פתרון שיהיה מקובל גם על הפלסטינים, כלהלן:

1. שמירת הסטטוס קוו בהר הבית

א. הרגעת הפלסטינים ע"י הבטחת יציבותו של הסדר הסטטוס קוו בהר הבית. לעניות דעתי, בימים קשים אלה לא די באיסור על עליתם של שרים וחברי כנסת לאתר הזה, כפי שהורה ראש הממשלה אלא יש לשקול ברצינות צעד יותר דרסטי: איסור כניסה מוחלט של יהודים להר הבית לתקופה מסוימת. רק צעד כזה יבהיר לעולם המוסלמי, שישראל מכירה בקדושתו של האתר הזה לאסלאם, וכי אין בכוונתה לפגוע בשום צורה בזכויות המוסלמים בו.

ב. בהקשר זה יודגש: הרוב המכריע של היהודים אינו רוצה להיכנס להר הבית, בעיקר בגלל האיסור ההלכתי (מצוות "מורא מקדש") של הרבנות הראשית וגדולי הרבנים לעשות זאת. רק מספר קטן, יחסית, מעוניין לבקר בהר הבית (9400 יהודים בלבד ביקרו בהר הבית בכל שנת 2014); ואין להרשות להם לממש את הזכות הזו גם במחיר האינתיפאדה הזאת, המסכנת את כל היהודים במדינת ישראל.

ג. בדומה למה שנעשה בגשר המוגרבים, יש להציב גם בהר הבית מצלמות רבות, שיראו לכל העולם מי באמת מפר את הסטטוס קוו שם.

ד. מאידך גיסא, יש לשמור בקפדנות על הסדר הציבורי בהר הבית, עד כדי איסור מוחלט על כניסת מוסלמים לאתר הזה, במקרה של התפרעות פלסטינית שם. מומלץ להמשיך באיסור על כניסת מוסלמים להר הבית בשעות הביקור של יהודים שם, עד שתושג רגיעה מוחלטת במקום.

ה. הצלחת המוסלמים להכניס להר הבית בקבוקי תבערה וזיקוקים, היא מחדל משטרתי חמור. על המשטרה למנוע זאת ע"י חיפוש קפדני בבגדי המוסלמים הנכנסים להר הבית, כפי שהמשטרה מחפשת ספרי תפילה בבגדיהם של יהודים בעלי חזות דתית.

ו. מן הראוי לנקוט צעדים משפטיים נגד הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית של ערביי ישראל ובמיוחד נגד מנהיגו, השייח' ראאד צלאח' בגין הסתה להתקוממות הנדונה.

ז. אם משמרות ה"מוראביטאת" וה"מוראביטון" בהר ימשיכו להפריע לביקור יהודים בהר הבית, יש למנוע את כניסתם להר, ולהעמידם לדין בגין הפרעה לחופש הגישה של יהודים להר הבית, בניגוד להוראות חוק השמירה על המקומות הקדושים תשכ"ז-1967.

ח. יש לחדש את האפשרות של הווקף המוסלמי לגבות תשלום מיהודים ותיירים תמורת ביקור במסגדים ובמוזיאון האסלאם, כפי שהיה מקובל לפני האינתיפאדה השנייה, כדי לתת ביטוי נוסף לניהול האזרחי של הר הבית ע"י הווקף המוסלמי ולהגדיל את הכנסותיו.

2. מו"מ מדיני

א. חידוש המו"מ לשלום עם הפלסטינים, בשיתוף מדינות ערביות מתונות, כדי להגיע להסדר שלום אזורי, כגון: מו"מ על יוזמת השלום הערבית (אשר יתרונותיה וחסרונותיה ידונו במאמר נפרד). אמנם הפלסטינים הם אויב אכזר מסית ושקרן, ודבריו של אבו-מאזן לגבי פיגועי הטרור ומבצעיהם מעוררים ספק גדול אם הוא בכלל פרטנר ראוי למו"מ על הסדר שלום. אולם מו"מ להסדר שלום מנהלים תמיד עם האויב, ואין ביכולתנו לבחור את מנהיגו. בנסיבות הקיימות הזמן לא פועל לטובתנו והסדר שלום עם הפלסטינים, לפחות, הוא אינטרס עליון של מדינת ישראל, ולא עניין של יפי נפש בלבד.

ב. בצדק דחה רוה"מ נתניהו את הדרישות לחדש את הבנייה ביהודה ושומרון כ"תשובה הולמת לטרור". חידוש הבנייה בעת הזאת יתפרש כניסיון לקבוע עובדות נוספות בשטח, ויסכל מראש את חידוש המו"מ המדיני, שהרי זו הדרישה העיקרית של אבו-מאזן כתנאי לחידוש המו"מ הזה.

3. טיפול במצוקת השכונות הערביות במזרח העיר

א. טיפול שורש במצוקה של הערבים במזרח ירושלים על ידי השקעת המשאבים הכספיים הדרושים לצמצום הפער בין תנאי החיים של תושבי השכונות הערביות במזרח העיר לבין תנאי החיים של תושבי השכונות היהודיות שם.

ב. "כיבוש" אזרחי מחודש של שש השכונות הערביות שמחוץ לגדר ההפרדה, וחידוש כל השירותים העירוניים בהן.

ג. ההצעה לשלילת מעמד התושבות של התושבים בשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים, הנמצאות מעבר לגדר ההפרדה

לאחרונה נודע (חדשות ערוץ 2 ביום 25.10.15), שבאחת מישיבות הקבינט המדיני-ביטחוני, שכונסה באמצע חודש אוקטובר, אמר רוה"מ נתניהו, כי יש לשקול את שלילת מעמד התושבות של התושבים בשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים, הנמצאות מעבר לגדר ההפרדה. הצעה דומה העלה ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת לפני כשלוש שנים. הוא הציע אז להוציא את השכונות האלו מירושלים, ולהחזירן לשטחי יהודה ושומרון שבשליטת המינהל האזרחי.

אלו הן הצעות בלתי הוגנות, בלתי מוסריות, לא חכמות ובלתי חוקיות בעליל. אין זה הוגן לשלול באורח חד-צדדי את תושבותם של תושבי השכונות הללו, על לא עוול בכפם, אך ורק בגלל שעיריית ירושלים כמעט ולא מספקת להם את שירותיה, מהם נהנה כל תושב אחר בירושלים. אין זה הוגן להוציא את השכונות הללו , דווקא בגלל מצבן הקשה מנשוא, מחוץ לירושלים במקום לפתור את מצוקתן. אין זה מוסרי לשלול מתושבי השכונות הללו את מעמדם כתושבי קבע של ירושלים, אך ורק בגלל ששכונותיהם נמצאות מעבר לגדר ההפרדה בירושלים, שהרי ממשלת ישראל בלבד, היא שהחליטה על תוואי גדר ההפרדה בירושלים, באופן שהשכונות האלו מצאו את עצמן מעבר לגדר הזאת, בלי שתושביהן נשאלו לדעתם בנדון.

ההצעה הנדונה של רוה"מ היא גם בלתי חוקית: לפי סעיף 11 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, יכול שר הפנים לשלול אזרחות של אזרח ישראלי, אם הוא עשה מעשה, שיש בו משוב הפרת אמונים למדינת ישראל, כגון: מעשה טרור, מעשה בגידה או ריגול, ואף במקרה שהאזרחות הושגה ע"י מתן פרטים כוזבים או על יסוד נישואים פיקטיביים לאזרח ישראלי.\

לעומת זאת, בסעיף 11 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לא נקבעו תנאים או קריטריונים לסמכותו של שר הפנים לשלול את מעמד תושבות הקבע, שניתן לתושב כלשהו כמו תושבי השכונות הנ"ל. לפיכך, סמכותו של שר הפנים בעניין זה היא יותר רחבה מסמכותו לשלול אזרחות. אולם ברור שגם עליה חלים כללי המשפט המינהלי כמו: סבירות, מידתיות, היעדר הפליה והעדר שקולים זרים, וגם היא נתונה לביקורת שיפוטית של בג"צ.

לפיכך, ברור ששלילת תושבותם הירושלמית של דיירי השכונות שמעבר לגדר ההפרדה בירושלים בלא שעברו עבירה כלשהי, היא בלתי סבירה ובלתי מידתית. כמו כן, העברה חד צדדית של השכונות הנדונות אל מחוץ לירושלים עלולה לעורר גם טענה של הפליה מטעמי לאום לעומת יתר השכונות במזרח ירושלים, היהודיות והערביות כאחת.

קל וחומר אמורים הדברים לאור התנאים לפקיעת רישיון ישיבת קבע (מעצמו ולא ע"י שר הפנים) הקבועים בתקנה 11 לתקנות הכניסה לישראל תשל"ד -1974: שהייה במדינה אחרת מחוץ לישראל במשך למעלה מ-7 שנים ו/או קבלת אזרחות זרה ו/או קבלת רישיון לישיבת קבע באותה מדינה במילים אחרות: בעל רישיון לישיבת קבע בירושלים, ייאבד את רישיונו הנדון, אם השתקע במדינה אחרת והעביר אליה את מרכז חייו (כך נפסק בפסק הדין בעע"ם 5829/05 בדארי נ. משרד הפנים).
אולם, מרכז חייהם של תושבי השכונות הנ"ל הוא בירושלים, ולא יעלה על הדעת לטרנספר אותם באורח חד צדדי, ביוזמת ממשלת ישראל בלבד, ממרכז חייהם בירושלים למקום אחר.

ניתן להבין את סירובם של רבים מתושבי השכונות הנדונות לשלם את מס הארנונה לעירייה, לנוכח העובדה, שהיא אינה מספקת להם את שירותיה, כאמור. בנסיבות אלו, אין זה הוגן להענישם בשלילת תושבותם בירושלים בגין אי תשלום מיסים בגלל מצוקתם הקשה מה עוד שעונש כזה טרם הוטל בישראל בגין אי תשלום מיסים, ולא ניתן להטילו לפי החוק בישראל החל גם בשכונות האלו, בתוקף היותן חלק מירושלים. עם זאת, ניתן לנקוט נגד סרבני המס בשכונות האלו בהליכי גבייה (קנסות ועיקולים) כפי שהחוק הישראלי מסמיך את עיריית ירושלים לעשות, וכפי שהיא נוהגת לעשות כלפי סרבני מס אחרים בתחומה.

יתרה מזאת, לכאורה, שלילת התושבות מתושבי השכונות הללו והוצאתן מתחום ירושלים איננה אפשרית לפי חוק יסוד: ירושלים, בירת ישראל תש"ס-1980 האוסר על כל שינוי בגבולות העיר ועל מסירת הסמכויות של מדינת ישראל או של עיריית ירושלים בחלק משטח העיר לגורם זר. כמו כן, לפי חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל), התשנ"ט-1999, הוצאת שטח מחוץ לתחום ירושלים אפשרית, אך היא טעונה החלטת ממשלה, אישורה ע"י רוב חברי הכנסת וע"י רוב במשאל עם.

זאת ועוד, לפי החוק הישראלי המעמד של תושבות קבע מעניק למחזיק בו שורה של זכויות והטבות סוציאליות כלהלן: זכות ההצבעה בבחירות לרשויות המקומיות, חופש תנועה וחופש מגורים בתחומי מדינת ישראל זכויות מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו , כגון: הזכות לשלמות הגוף ולכבוד, הזכות לקניין, הזכות לחירות, הזכות לשיווין, הזכות לפרנסה ולקיום בכבוד; זכות חופש העיסוק מכוח חוק יסוד חופש העיסוק, וזכויות להטבות סוציאליות מכוח חוק הביטוח הלאומי: קצבאות, קצבאות ילדים, דמי אבטלה, קצבת נכות, קצבת שאירים וזקנה; הזכות לקבל שירותי בריאות מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד -1994, הזכות לקבל גמלת הבטחת הכנסה, מכוח חוק הבטחת הכנסה תשמ"א -1980 ועוד.

על רקע זה שלילה גורפת של הזכויות וההטבות הסוציאליות הנ"ל מתושבי השכונות הנדונות כתוצאה משלילת מעמדם כתושבי קבע בירושלים, והעברת שכונותיהם אל מחוץ לגבולות ירושלים ע"י ממשלת ישראל, באורח חד צדדי, וללא הסכם עם מדינה אחרת, עלולה להיכשל בביקורת בג"צ. בראש ובראשונה, בשל הפגיעה החמורה בזכות התושבים האלה לפרנסה ולקיום בכבוד.

זוהי הצעה לא חכמה ואף מסוכנת, מאחר ששלילה גורפת של הזכויות וההטבות הסוציאליות הנ"ל מתושבי השכונות הערביות, הירושלמיות שמעבר לגדר ההפרדה, עלולה להחמיר עוד יותר את מצבם של תושבי השכונות הללו עד כדי ייאוש מוחלט, שעלול לדחוף גם אותם לקחת חלק באינתיפאדה השלישית. 

ולבסוף, ההצעה הנדונה להוצאת חלק מהשכונות הערביות בירושלים הנ"ל מחוץ לתחום העיר, כמוה כחלוקת ירושלים. כיצד מתיישבת הצעה כזאת עם מדיניות הממשלה וההצהרות החוזרות ונשנות של רוה"מ נתניהו, כי "ירושלים תישאר מאוחדת לנצח"!?

4. הצעדים נגד פיגועי הטרור בירושלים

א. אינני מומחה לביטחון, ואני מסכים כמובן לנחיצותם ויעילותם של כל הצעדים עליהם החליטה הממשלה לסיכול פיגועי הטרור בירושלים.

ב. אולם בימים האחרונים העלו מספר שרים וח"כ את ההצעה להטיל סגר הרמטי על כל השכונות הערביות במזרח העיר כאמצעי למניעת יציאתם של מחבלים משם.

(1) זוהי הצעה רעה, בראש ובראשונה, משום שמימושה ימחיש לכל, שירושלים היא עיר מחולקת, האם: "נתניהו מחלק את ירושלים"?!

(2) זוהי הצעה רעה, בעיקר משום שמימושה תגרום למשבר כלכלי חמור בשני חלקי העיר בגלל הקשרים הכלכליים בין שני חלקי העיר ומספרם הגדול של ערבים ממזרח העיר המועסקים במערבה: 35,000. לפיכך סגר כזה יפגע קשות בפרנסתם של 35,000 משפחות ערביות. העובדים האלה מהווים 75% מעובדי המלונאות במערב העיר, 65% מהעובדים בענף הבנייה, 52% מהעובדים בתחבורה, 29% מהעובדים בתעשייה ו-20% מהעובדים בתחומי הבריאות והרווחה (לפי נתונים שמסר החוקר בריק שטרן ממכון ירושלים לחקר ישראל ושפורסמו בכתבתו של ניר חסון בעיתון "הארץ" מיום 14.10.15). לפיכך סגר כללי על השכונות הערביות במזרח העיר ימנע מכל העובדים האלה להגיע למקומות עבודתם במערב העיר, ויגרום גם בה למשבר כלכלי חמור ולתוהו ובוהו.

(3) זוהי הצעה רעה גם משום, שמימושה יפגע קשות בכל האוכלוסייה הפלסטינית במזרח ירושלים, למרות שרובה המכריע של האוכלוסייה הזאת אינו שותף לפיגועי הטרור. לפיכך סגר הרמטי שיחול גם עליה, יחמיר את מצוקתה הנ"ל, ועלול לגרור גם חלק ממנה למעגל הטרור.

(4) לפיכך במקום סגר הרמטי כללי ניתן להסתפק ב"סגר נושם": במחסומים ובבדיקה אישית של כ"א מהיוצאים מהשכונות האלה.

(5) כמו כן, יש לטפל מיד במאיצי האינתיפאדה הנוכחית: סיום משפטם של רוצחי אבו-חדיר; העמדתם לדין או לפחות הוקעתם הפומבית ומעצר מינהלי של הרוצחים היהודים מכפר דומא; והקפדה על הוראות הפתיחה באש על מחבלים כדי להבטיח את הריגתם אך ורק כשנשקפת מהם סכנה אמיתית, משמעותית ומיידית.

דר' עו"ד שמואל ברקוביץ הוא מומחה לענייני ירושלים והמקומות הקדושים בישראל

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף את דעת המכון