עינויים וגינויים

האמת חייבת להיאמר- הכרעת הטרור היהודי אינה בידי השב"כ. הוא צמח בזכות תמיכה ציבורית שהוא נהנה ממנה או לפחות מקבלה שלו, השלמה עמו והימנעות מסיוע לגורמי אכיפת החוק, מצד המעגל שמסביבו. יחס ציבורי כזה גם מכביד מאד על פעולתם של גורמי הסיכול והאכיפה. שינוי רדיקלי של היחס הזה הוא המפתח להכרעתו.

לאחרונה, נחשפנו לטענות של עצורים בפרשת הרצח הנפשע של משפחת דוואבשה על מניעת זכויות כמו מפגשים עם עורך דין למשך 21 ימים, עיכוב הבאה בפני שופט, אי מתן אישור להתפלל והגרוע מכל- עינויים פיסיים שעברו במהלך החקירה. מדובר בטענות שהופנו בעבר כלפי שירות הביטחון הכללי על ידי ערבים אזרחי ישראל ופלסטינים תושבי השטחים, שזכו עתה לגיבוי ציבורי מסוים והביאו להפגנות ואף להתבטאויות קשות כלפי שיטות החקירה. השב"כ מכחיש מצידו נקיטתם של עינויים וטוען שהחקירות מתנהלות לפי החוק והפסיקה, ומפוקחות על ידי היועץ המשפטי לממשלה.

במקביל, נידון בימים אלו חוק הטרור המבקש להסדיר ולאגד את ההסדרים הקיימים בנושא הטיפול בטרור, שחלקם מתבססים על תקנות ההגנה לשעת חירום מתקופת המנדט הבריטי, ואף להחמיר חלק מהם. ההסדרים החוקיים הקיימים בנושא חקירת עברות ביטחון נוצרו על בסיס ההנחה כי יחולו על "אחרים" כלומר- ערבים, שלבנו גס כלפי זכויותיהם. לכן, גילה רוב הציבור היהודי אדישות לגבי התכנים והפרטים שיש בהם פגיעות מרחיקות לכת בזכויות חשודים. והנה מתברר שההסדרים הללו מוחלים גם על יהודים. ולכן, השעה בשלה לבחון אותם, מתוך אותה הנחה שהם חלים על כלל תושבי ישראל. דין אחד חייב לחול על כולם- חשודים בעברות טרור, יהיה מוצאם אשר יהיה. זו נקודת המוצא שחייבת להנחות את חברי הכנסת בדיון על הצעת החוק הנרקמת.

סוגיה חשובה נוספת שעולה בהקשר זה היא הפטור שניתן לשב"כ מתיעוד מלא של חקירותיו. אם יוגשו אישומים בפרשת דומא תהיה מחלוקת עובדתית בין הנאשמים לחוקריהם על מה שהתרחש בחדרי החקירות שכן אם השתמש השב"כ בעינויים, יהיו ההודאות בלתי קבילות. יהיה קשה מאד להכריע במחלוקת זו בהעדר תיעוד ולכן ראוי להחזיר אל הדיון הציבורי את הסוגיה.

"כך או כך, יש להבהיר כי עינויים ויחס אכזרי ובלתי אנושי אסורים באופן מוחלט מבחינת המשפט הבינלאומי והחוק הישראלי. האפשרות שפתחה הפסיקה שלא להעניש חוקר שהשתמש באמצעים חריגים במקרי קיצון המוגדרים "פצצה מתקתקת" אינה מקרינה היתר מראש לשימוש באמצעים כאלה, ואין בה כדי להכשיר את ההודאות. יש לקוות שאין מותחים עתה בשב"כ את הביטוי פצצה מתקתקת מעבר למקרה החריג והצר בהגדרתו".

עם זאת, אמת חייבת להיאמר- הכרעת הטרור היהודי אינה בידי השב"כ. הוא צמח בזכות תמיכה ציבורית שהוא נהנה ממנה או לפחות מקבלה שלו, השלמה עמו והימנעות מסיוע לגורמי אכיפת החוק, מצד המעגל שמסביבו. יחס ציבורי כזה גם מכביד מאד על פעולתם של גורמי הסיכול והאכיפה. שינוי רדיקלי של היחס הזה הוא המפתח להכרעתו.

לבסוף, כמקובל במקומותנו בזמן הזה, ספגו ארגוני זכויות האדם גינויים מן הימין הקיצוני על כך שקולם אינו נשמע, משום שמדובר ביהודים. והארגונים – כידוע – הם "אוהבי ערבים". מדובר בשקר משולל יסוד. ארגוני זכויות האדם יצאו נגד הפגיעות בזכויות החשודים, כפי שהם נוהגים לעשות, בלי קשר לזהות הנפגע. הגינוי המדובר הוא גם מופע של צביעות. אלו שיצאו בסיסמה- "יהודי לא מענה יהודי", מעזים לייחס איפה ואיפה למי שמפעילים אותה אמת מידה על ערבים ויהודים. אין, כנראה, גבול לעזות המצח.

המאמר פורסם בידיעות באחרונות