גיור – הדור הבא

יש להמשיך להחמיר עם אלה שזהותם הסובייקטיבית הקודמת אינה יהודית, ובאמצעות הגיור הם רוצים לשנות אותה. מנגד, ראוי להקל עם עם מי שזהותם הסובייקטיבית הקודמת היא של יהודים ואת הגיור הם מבקשים רק כדי לאפשר באופן חיצוני את תחושותיהם הפנימיות.

מסורת היהדות מכירה באפשרות של מי שאיננו יהודי להפוך ליהודי. בכך מובהר כי ה"יהדות" איננה רואה עצמה כגזע אלא כקבוצת זהות. ואולם, מהו התהליך שבאמצעותו ניתן להפוך ליהודי? מי מנהל אותו ומכוח איזו סמכות? מהו קנה המידה שעל פיו ניתן לממש רצון להמיר זהות אחרת בזהות יהודית? התשובות לשאלות אלו נתונות במחלוקת עמוקה בתוך ישראל ומחוצה לה. המסגור המקובל של השאלה מתייחס ל"גיור" וממוקם, שלא בטובת העניין, בתוך השיח הגועש של "דת ומדינה".

כך, בקואליציה הקודמת, בהעדרם של החרדים, התקבלה החלטת ממשלה שמאפשרת לרבני יישובים לגייר, בהתאם לתפיסה ההלכתית המקובלת על כל אחד מהם ואילו בקואליציה הנוכחית, כשהחרדים הם ממליכי המלכים, ההחלטה בוטלה. ההכרעה בעניין הגיור חזרה לידיים המונופוליסטיות של הרבנים הראשיים לישראל, על פי מדיניות הגיור המקובלת עליהם. במסה קצרה זו אבקש להתרחק מהמחלוקת הפוליטית ותחת זאת אציג את העובדות ואת משמעותן. יתברר שמדובר בנושא לאומי ממדרגה ראשונה שאמור לעניין כל אחת ואחד מאתנו, ולא רק את הפוליטיקה הדתית.

העובדות

המאפיין הבולט ביותר לצביונה של ישראל כמדינת הלאום היהודי הוא חוק השבות, אשר מאפשר כניסה אוטומטית למדינה ליהודים המעוניינים בכך. מאחר שברחבי העולם קיימות משפחות מעורבות, של יהודים ואחרים, חוק השבות מבטיח כניסה לישראל לא רק ליהודים אלא גם למי שקשורים אליהם בקשרי משפחה מוגדרים, אף שאינם יהודים.

כתוצאה מכך, מתוך למעלה ממיליון זכאי שבות שהגיעו ארצה בדור האחרון ממדינות חבר העמים, כשליש (350,000) הם בני משפחה של יהודים שאינם מוכרים בישראל כיהודים. קבוצה זו גדלה, מידי שנה, בכ – 10,000 נפש, כתוצאה מריבוי טבעי (4,000) ומהמשך העלייה (6,000). הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתקשה בסיווג הקבוצה אל תוך קטיגוריות הזהות הרגילות בישראל ("יהודי", "ערבי" וכו), ולכן הם מסווגים כ"אחרים".

משמעות העובדות

מהי משמעות העובדה שאחד מכל עשרים ישראלים הוא "אחר"?

ראשית, מהבחינה האנושית, זכויות האדם של העולים הלא-יהודים נפגעות באשר הם (כמעט) אינם יכולים להינשא בישראל. בהעדר נישואין אזרחיים ולאור העובדה שהדת היהודית אוסרת נישואין עם שאינם יהודים, ה"אחרים" מנועים מנישואין עם הרוב המכריע של האוכלוסייה. הם גם אינם יכולים להיקבר בבתי קברות יהודיים ונתקלים בקשיים בהקשר של אימוץ ילדים ועוד. ציבור גדול זה סובל מאפליה עמוקה.

שנית, מהבחינה הלאומית, הדרתם של העולים מהקולקטיב היהודי עלולה להחליש את אופייה היהודי של המדינה, להקליש את ההזדהות שלהם עם המדינה ולהביא לפיצול שבטי נוסף בחברה הישראלית. גם אם חשש זה איננו מתממש בינתיים, יש מקום לדאגה לגבי העתיד.

שלישית, מהבחינה הדתית, לאור האיסור על נישואין עם מי שאינו יהודי, יש המבקשים לערוך מגילות יוחסין שיבדילו, לצורכי נישואין, בין יהודים לאחרים. פורמליזציה של המצב עלולה לקבע פיצול היסטורי בעם, בעל השלכות מרחיקות לכת על חוסנה ועתידה של מדינת ישראל.

התמונה הכוללת קשה: בישראל קיימת קבוצה גדולה של אנשים שהם יהודים מבחינה סוציולוגית – מדברים עברית כשפת אם, משרתים בצבא הישראלי, שותפים למסע הלאומי של היהודים בדורנו – אך אינם יהודים מבחינה דתית ומבחינת חוקי המדינה. הכול מסכימים שיש לעשות לשינוי המצב וממשלות ישראל נוהגות להציג את הנושא כמשימה לאומית ראשונה במעלה.

הגיור בישראל

לכאורה, הפתרון ברור וזמין: מסורת היהדות מאפשרת הצטרפות אל היהדות באמצעות הליך דתי – גיור. ניתן היה לצפות כי העולים הלא-יהודים, שהם בני משפחה של יהודים, יתדפקו על דלתות המוסדות בעלי הסמכות לגייר, במטרה להתייהד. על פניו זהו האינטרס שלהם והאינטרס הציבורי.

ואכן, מחקרים מלמדים שכשני שלישים מהם די-מעוניינים או מאד מעוניינים להרגיש חלק מהעם היהודי ורק מיעוט קטן (כ – 10%) מבקש להירשם כנוצרים. בארצות מוצאם של רבים מהעולים ההשתייכות ליהדות הייתה על פי האב, ולכן הם מרגישים יהודים, אף אם אינם מוכרים ככאלה על פי ההלכה והחוק הישראלי. החיים המעשיים בישראל, ובמיוחד המצב הביטחוני, אף מעצימים את תחושת ההשתייכות.

ולמרות זאת, מספר המתגיירים השנתי הממוצע מקרב יוצאי חבר העמים עומד על מספר קטן מאד: כ – 1,800 נפש (כולל במסגרת הצבאית), שהם פחות מחמישית הגידול השנתי של הקבוצה. העובדות מלמדות שעל אף הרצון להשתייך ליהדות, רק כרבע מהעולים מגלים עניין בגיור. מתוך הקבוצה הקטנה של הפונים להליכי גיור, כמחצית נושרים מההליך כבר במהלך הלימודים ואינם מתגיירים. בסופו של היום, שיעור הגיורים שהסתיימו בדור האחרון עומד על המספר המאכזב של כ – 7% מכלל העולים הלא יהודים מחבר העמים.

ככל הנראה, תהליך הגיור בישראל איננו צולח משום הדרישות הגבוהות שמוצבות בפני המתגיירים בעת תהליך הגיור. העולים יודעים שתהליך הגיור הוא מסובך, ארוך ולעיתים אף משפיל ולכן הם נמנעים מלפנות אליו או מוותרים על השלמתו.

באופן כללי, הרבנות הממלכתית בישראל, מכירה בגיור רק אם נערך על ידי בתי דין מסוימים. מטרת ההליך, שנמשך כשנה, היא להעביר ידע למתגיירים ולבחון אם הם מתאימים להצטרף ליהדות, מנקודת ראות דתית. לבחינה זו שלושה היבטים: הבט סוציולוגי – האם המועמדים לגיור הצטרפו לקהילה דתית? האם ילדי המשפחה לומדים בבתי ספר דתיים? הבט פסיכולוגי – האם המועמדים רואים עצמם כדתיים? מהי המוטיבציה שלהם להצטרפות ליהדות? והבט התנהגותי – האם הם מקיימים את המצוות בפועל – שומרים שבת, אוכלים כשר, חובשים כיסוי ראש? אם שוכנע בית הדין בקיום כל הדרישות הללו תוצא תעודת המרה המלמדת על שינוי הסטטוס, ובלבד שהטקס יושלם על ידי ברית מילה וטבילה במקווה טהרה.

בפועל, רוב העולים הלא-יהודים אינם מעוניינים לנהל את חייהם מתוך שמירה מלאה של מצוות. הם רואים עצמם כמצטרפים ללאום, ולא לדת. הם אינם חפצים להיות שונים מהרוב היהודי בישראל ואינם מבינים מדוע נדרש מהם מה שרוב היהודים אינם מקיימים בפועל. התוצאה היא שעל מנת להתגייר הם חייבים להתחזות. הדרך אל היהדות ואל ההתערות המלאה בלאום היהודי עוברת דרך שקר. אין פלא שכל כך מעטים מתגיירים.

מסורת ההלכה - האפשרויות

זרמים שונים ביהדות – רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים - מציבים דרישות שונות מהמתגיירים. בדברים הבאים אתמקד במסורת ההלכה האורתודוקסית – שגם בתוכה יש חילוקי דעות באשר לדרישות מהמתגייר - משום העובדה שנכון להיום גיור שנעשה בישראל על פי מסורת הזרמים האחרים איננו מוכר כבסיס להנפקת תעודת המרה.

שאלת המפתח היא מהי המהות והמשמעות של הגיור מבחינת מסורת ההלכה האורתודוקסית? האם זוהי הצטרפות לדת או ללאום? אם הגיור הוא הצטרפות לדת אך טבעי לדרוש מהמתגייר כי יקבל על עצמו עול מצוות כתנאי לגיור, שהרי קיום מצוות הוא המאפיין המרכזי של קבוצת הזהות הדתית. מנגד, אם מהותו של הגיור הוא הצטרפות ללאום, אין מקום לדרוש מחויבות לקיום המצוות כתנאי מקדמי.

בדורות קודמים, עד לפני כמאתיים שנה, שאלה זו לא התעוררה במלוא חריפותה משום שהיה ברור שמדובר בהצטרפות לקולקטיב שיש בו מרכיבים, שנתפסו כבלתי נפרדים, של דת ושל לאום. הדת והלאום היו אחוזים זה בזה. כיום, המציאות שונה: מצד אחד, כעניין שבעובדה, כל מי ששומר את מצוות הדת היהודית הוא גם בן הלאום היהודי. בכך נוצר קשר אמיץ בין הדת ובין הלאום. ואולם, מצד שני, רוב בני הלאום היהודי בדורנו אינם מרגישים מחויבים לשמירת מצוות בנוסח הקוד ההלכתי. היינו, עבור רוב היהודים זיקתם ללאום איננה קשורה לרגשות ולפרקטיקות דתיות. כך או כך, ניצבת לפנינו השאלה האם מסורת ההלכה דורשת קבלת עול מצוות כתנאי הכרחי לגיור?

יש הסבורים שהיהדות היא קבוצת זהות דתית ולכן רק בעקבות קבלת עול מצוות אדם מצטרף לעם היהודי ויש הסוברים ההפך - הצטרפות ללאום היא התנאי שבעטיו הופך אדם מחויב בקיום מצוות. כך, למשל, קביעתו המפורסמת של סעדיה גאון (המאה העשירית) כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" פירושה שהדת היא תנאי הכרחי וקודם ליצירת הזהות הלאומית. מנגד, קיימת מסורת הלכתית ברורה שסוברת שהיהדות היא "עם", ישות קמאית-טבעית, שרק מי שהצטרף אליה הופך להיות מחויב במצוות. דברים אלו רמוזים בסדר הדברים במגילת רות: כאשר רות המואביה משכנעת את נעמי בדבר רצינות כוונותיה להצטרף לעם היהודי היא קובעת "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". קרי: ראשית יש להצטרף ללאום - "עמך עמי", ורק לאחר מכן וכתוצאה מכך נוצרת המחויבות הדתית – "אלוהיך אלוהי". זוהי הפרדיגמה של הגיורת המושלמת, שהרי רות הגיורת היא אמו של דוד מלך ישראל, שמצאצאיו, על פי האמונה, עתיד לצאת המשיח.

המחלוקת תלויה ועומדת גם כיום. החרדים ורוב רבני הציונות הדתית מחזיקים בעמדה המחמירה, שיישומה בפועל בבתי הדין, מקשה על מימוש פוטנציאל הגיור. מנגד, על הקבוצה התומכת בגיור כהצטרפות לעם, שרק בעקבותיו מוטל על המצטרפים עול תורה ומצוות, ניתן למנות, בין היתר את הרב בקשי-דורון והרב שלמה גורן, שניהם רבנים ראשיים לישראל לשעבר. עמדה זו הובעה בצורה ברורה וחדה על ידי הרב הראשי הספרדי הראשון לישראל, הרב עוזיאל: "...מותר ומצווה לקבל גרים וגיורות אף על פי שידוע לנו שלא יקיימו את המצוות. הם יישאו את עוונם, ואנו נקיים".

ואולם, גם עמדת הרוב, הסוברת שקיום מצוות הוא תנאי לגיור, יכולה להתעדן נוכח הנסיבות בדורנו ובכך לפתוח את שערי הכניסה לפני העולים הלא-יהודים. ראשית, קיימת אפשרות הלכתית ידועה ומוכרת לגיור קטינים, שאינם נדרשים להתחייב לקבלת מצוות טרם גיורם. זוהי העמדה שאמצו בתי דין פרטיים לגיור שהוקמו לאחרונה בראשות הרב נחום רבינוביץ. שנית, גם לגבי בגירים, קיימות דעות הלכתיות מבוססות שמסתפקות בדרישה לקיום של "מקצת מצוות", תוך וויתור על הקפדה של אימוץ מלא של הקוד ההלכתי. אכן, רוב העם בישראל, שהוא מסורתי, מקיים "מקצת מצוות" ואפשר להסתפק בהצבת הרף הלא מחמיר גם לקבוצת העולים.

דברים אלו אף מתחזקים בהתחשב בעובדה שרוב העולים הלא-יהודים הם "מזרע ישראל" – אביהם או סבם היה יהודי. זוהי קטגוריה הלכתית רבת משמעות שהשימוש בה פותח אפשרויות נרחבות לפתרון הבעיה.

שיקולי מדיניות

יש לומר ביושר, שקיים צידוק חשוב לתמיכה במדיניות גיור הלכתית מחמירה. דווקא משום שרבים רוצים להגר למדינת ישראל חובה עלינו לקבוע קריטריונים ממשיים שיעצרו את השטף. איננו רוצים שגבולות הקולקטיב היהודי-ישראלי ייקבעו על ידי כוחות כלכליים גרידא ושמשברים פוליטיים או כלכליים בארצות-חוץ יפנו אלינו המוני בני אדם שיקבלו זכות שבות – לאחר שיתגיירו בהליך קליל בארץ או בחו"ל - גם אם הם חסרי זיקה אמתית ליהדות.

מנגד, שיקולים כבדי משקל תומכים במדיניות הלכתית מקרבת: בנוסף על השיקולים הכלליים שנמנו לעיל – הפגיעה בזכויות האדם, השמירה על אופייה היהודי של המדינה והחשש מפיצול בעם – על נאמני הגיור להבין כי הקשחה במדיניות ההלכתית תגרום לכך שהוא יהפוך, עם הזמן, לבלתי רלבנטי. קליטה מאסיבית של "יהודים לא יהודים" בישראל, ככל שתצליח, תעניק לגיטימציה להצטרפות סוציולוגית, חוץ-דתית, ליהדות. הגיור יהפוך למיותר. אפשרות זו קיימת דווקא במדינת ישראל, שבה מתקיימת ספירה ציבורית יהודית ותרבות יהודית שלא על בסיס דתי. יש שיברכו על התפתחות זו, אך חובה להבין כי זו תהיה מהפכה של ממש בתולדות עם ישראל (לפחות מאז ימי עזרא ונחמיה, לפני כ – 2,500 שנים); עניין מורכב שקשה לעמוד על משמעויותיו וסכנותיו מרובות.

לכך יש להוסיף גם שיקול דמוגרפי: רוב יהודי התפוצות בדורנו בוחרים להינשא לשאינם יהודים. האם נכון יהיה לוותר על כל המשפחות הללו, גם אם בת-הזוג הלא-יהודייה מעוניינת להצטרף ליהדות? האם נכון יהיה לתת להחלטות של דור אחד – הדור הנוכחי, לגדוע חלקים ניכרים מהעם לטווח אינסופי? ואולי, כדאי ליצור גם מערך קליטה אל תוך הלאום של אותן משפחות מעורבות שיש להן עניין אמתי בכך? מדיניות הגיור ההלכתית – מקלה או מרחיבה – חייבת לענות על השאלה האם לקולקטיב היהודי בדורנו יש עניין להסתגר או להיפתח?

זאת יש לדעת: כל עלייה משמעותית בעתיד אל מדינת ישראל, מכול מדינה בעולם, עתידה לעורר את השאלה של הקליטה או ההרחקה של משפחות מעורבות. ככל שנקשה על העניין, כך גם נקשה על העלייה. האם אנחנו רוצים למנוע עליה?

הצעה

על בסיס שיקולים מורכבים אלו מוצעת המחשבה הבאה, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת":

עבור רוב בני דורנו, הזהות היהודית איננה עומדת על הרגל הדתית בלבד. נוספות לה שתי רגליים איתנות: לאום ותרבות. אין בכך כדי לבטל את העובדה שבדורות קודמים, מהלך ההיסטוריה היהודית הארוכה, הרכיב הדתי היה מרכזי ביותר בזהות היהודית. לפיכך, ניתוק של תהליך ההצטרפות אל היהדות בדורנו מהזיקות המורכבות של אופק העבר – שהוא בעיקרו אופק דתי – עלול להפוך את התהליך לסינתטי. ממד סינכרוני, ללא ממד דיאכרוני, יגרע מאקט ההצטרפות את הבט העומק החיוני לו, שהרי אין תרבות לאומית ללא מסורת ואין מסורת יהודית ללא רכיבי דת יהודיים. מדינת הלאום היהודי חייבת לבצר את זהותה באמצעות מקורות היסטוריים, תרבותיים ואתניים – ואלו רוויים אצלנו בסממנים דתיים.

הדת, מצידה, חייבת להגיב למציאות אם היא מעוניינת להיות רלבנטית לחיים הריאליים. נדרש גיבוש של מדיניות הלכתית שתצליח לשמר את המצב הרצוי של מרכיב טקסי דתי בתהליך ההצטרפות אל היהדות, תוך מתן מענה לקשיים שפורטו. כיצד נוכל לגרום לכך שגם המצטרפים העתידיים אל הקולקטיב היהודי יסכימו לומר – "עמך עמי ואלוהיך אלוהי"?

לדידי, יש להמשיך ולהחמיר עם מי שזהותם הסובייקטיבית הקודמת איננה יהודית, ובאמצעות הגיור הם מעוניינים לשנות אותה. מנגד, ראוי להקל עם מי שזהותם הסובייקטיבית הקודמת היא של יהודים, ואת הגיור הם מבקשים רק על מנת לאשר באופן חיצוני את תחושותיהם הפנימיות. מי שכבר קשרו את גורלם עם העם היהודי באופן משמעותי – גרים במדינת ישראל, שירתו בצבא, דוברים את השפה, מזדהים עם המדינה וחיים כיהודיים במובן החברתי – ניתן לקבוע לגביהם שתהליך הגיור רק נותן תוקף למצבם הקיומי ולכן לגביהם יש לאמץ מדיניות הלכתית מקרבת. מנגד, מי שרוצים להצטרף אל היהדות אף שאין להם כל קשר ממשי ומשמעותי קודם ליהדות, חייבים לעמוד בדרישות גבוהות, שאם לא כן נדולל לבלי סוף.

ניתן ליישם אבחנה זו גם על מי שמבקשים להתגייר בחוץ לארץ. בני זוג מעורב שמנהלים את ביתם מתוך זיקה יהודית שניתנת להוכחה – למשל, משתתפים בקהילה יהודית לאורך שנים, חוגגים חגים, נמנים על ארגונים יהודיים, אינם מקיימים פרקטיקות של דתות אחרות וכדומה – יש להקל עמם את הליכי הגיור משום שבמקרה כזה הגיור נותן תוקף דתי למי שכבר הצטרף אל העם מבחינה סוציולוגית.

גיור חילוני הוא אוקסימורון שאין לקבלו. תחתיו יש להמשיך במסורת ישראל של גיור דתי, בדרך האמורה של "שמאל דוחה וימין מקרבת", בהתאם לעובדות. הזהות האישית של הגרים והמיצוב הסוציולוגי שלהם אינם תנאי מספיק להצטרפות לעם היהודי, אך הם צריכים להוות תנאי רלבנטי באשר לבחירה בין קירוב לריחוק.

עולה, אם כן, מחשבה מעניינת: הדת תיתן ערך דתי לזהות ולשייכות; הזהות והשייכות יקבלו תוקף נוסף על ידי הדת.

המאמר פורסם בגיליון 29 של כתב העת "עורך הדין" של לשכת עורכי הדין