תנו קרדיט גם לדמוקרטיה הפנימית

הגיע הזמן לתת כבוד למפלגות המקיימות הליכים דמוקרטיים פנימיים. מדובר במנגנון חשוב לתפקודה של מפלגה, כזו המערבת מעגלים רחבים של ציבור ומעניקה להם את הכוח להשפיע, ולא רק ביום הבחירות

Flash 90

בשנים האחרונות נראה שהספורט הלאומי של כתבינו לענייני מפלגות ופוליטיקה הוא ללעוג ולחבוט במפלגת העבודה: על המאבקים הפנימיים, ההליכים המורכבים, המוסדות המאובקים וההתנהלות המסורבלת. זאת בניגוד חריף למפלגות המנהיג האלגנטיות שבהן, כך נראה, הכל פועל חלק ומתנהל באופן תקין על מי מנוחות. אם יש לפרשנים ולכתבים הפוליטיים גם תפקיד ציבורי, הרי שמוטל עליהם, לפחות מדי פעם, להלל את המפלגה שמתנהלת בצורה הדמוקרטית ביותר מבין המפלגות בישראל, או לכל הפחות לא לעשות ממנה צחוק.

מדד הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, הבוחן היבטים שונים של התנהלות פנימית מפלגתית ומשקלל אותם, הציב את מפלגת העבודה במקום הראשון בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. אז נכון, בקרב הבוחרים המפלגה התרסקה והיא נמצאת כיום במשבר הקשה ביותר בתולדותיה (בדומה לעוד כמה מפלגות סוציאל-דמוקרטיות באירופה). הסיבות לכך מגוונות: שינויים חברתיים-דמוגרפיים, היעלמות מבסיסים חשובים כמו השלטון המקומי וההסתדרות ואיבוד סדר יום אידיאולוגי. הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית יצרה מציאות של "מפלגה אוכלת ראשיה" עם תרבות ארגונית של מחנאות, פלגנות וחוסר נאמנות. די להביט ביריבה הגדולה מימין כדי לעמוד על ההבדלים: בראשות הליכוד כיהנו רק ארבעה יו"רים במהלך השנים, בעוד שבמפלגת העבודה התחלפו 10 מנהיגים מאז רצח רבין.

הכי קל זה להצטרף לטרנד האופנתי שמאיר את המאבקים הפנימיים האלה באור מגוחך. הדבר קורץ במיוחד כשמדובר במפלגת העבודה, שספגה בבחירות האחרונות מכה קשה ובמקום לעשות בדק בית, ולהתארגן בזריזות לקראת הבחירות הבאות, עוסקת דווקא בדיונים משמימים ו(שוב) בפריימריז נוספים לתפקיד היו"ר. נכון, לדמוקרטיה פנימית יש חסרונות לא מבוטלים. פרוצדורות מגושמות, ויכוח על כללי המשחק, פלגנות – הם חלק בלתי נפרד מהנוף של כל מפלגה שמקיימת דמוקרטיה פנימית. לעומת זאת, נראה שהמפלגות שבראשן עומד מנהיג יחיד כל יכול פטורות מכל הרעש הזה ודווקא מצליחות כלל לא רע.

אבל האם תפקיד התקשורת הוא ללכת רק עם המנצחים או אולי גם, רק לפעמים, לעצור ולהרהר באופיין הדמוקרטי או הלא-דמוקרטי של מפלגות? דמוקרטיה פנימית, על חסרונותיה, תורמת לפונקציות קריטיות שמפלגות ממלאות – כמו ייצוג קבוצות שונות באוכלוסייה, התחדשות רעיונית, צירוף של אינטרסים והיענות לציבור המצביעים. יש להדגיש, הדמוקרטיה הפנים מפלגתית לא שייכת לצד זה או אחר של המפה הפוליטית. רמות גבוהות של דמוקרטיה פנים-מפלגתית זוהו גם במפלגות ימין מובהקות כמו הבית היהודי בשנים 2013 ו-2015, במפלגת זהות וכמובן בליכוד.

כדאי גם לשים לב לעובדה שמחוקקינו לאורך השנים יצרו מערכת שבה מפלגות עם חיים דמוקרטיים פנימיים עומדות בדרישות רגולציה מחמירות, ואילו המפלגות הלא דמוקרטיות זוכות לפטור. למשל, פרק שלם בחוק המפלגות עוסק בהיבטים הפיננסיים של הבחירות המקדימות ומסדיר את התרומות ואת ההוצאות המותרות במהלך הקמפיין האישי של מועמדים, את מנגנוני הדיווח והבקרה ואת האכיפה והעונשין. למעשה, רוב רובן של ההוראות והסנקציות בחוק המפלגות נוגע רק לאותן מפלגות המקיימות בחירות פנימיות. כפועל יוצא, דווקא למפלגות אלה נקשרות פרשיות שליליות הפוגעות בתדמיתן בעוד שהתדמית של המפלגות שאינן מקיימות הליכי בחירות פנימיים אינה נפגעת. כך נוצרת מציאות עקומה: אף שהמפלגות ה"פתוחות" נחשבות דמוקרטיות יותר ולכן אמורות לזכות באהדת הממשל והציבור, הן אינן מתוגמלות כלל על ההליכים הפנימיים המתנהלים בהן.

הגיע הזמן לתת כבוד וקצת יותר קרדיט למפלגות המקיימות הליכים דמוקרטיים פנימיים. זה לא שמדובר כאן באופנה שחלף זמנה, אלא במנגנון חשוב לתפקודה של מפלגה חיה ובועטת, כזו המערבת מעגלים רחבים של ציבור ומעניקה להם את הכוח להשפיע, ולא רק ביום הבחירות.