בין נצרת, עפולה וירושלים

שלושה אירועים שונים שהתרחשו בעת האחרונה במספר רשויות מקומיות, מאיימים על המרקם העדין של מגוון הזהויות המתקיימות במדינה. הכוח שלנו כחברה טמון ביכולת לפתור את הסוגיה על דרך רב תרבותיות, לפני שהאיזון יתפורר

Flash 90

בעת הזו, כאשר מירב תשומת הלב הציבורית מופנית לזירה הארצית, יש להציב זרקור על מופעים מדאיגים במרחב הרשויות המקומיות אשר מאיימים לפרום בגסות את החוט העדין אשר עדיין קושר בין יהודים וערבים במרחבים בהם הם חיים יחד במדינה: בעיר המעורבת נצרת עילית הצביעו על שינוי שמה של העיר, בעיר המעורבת בהתהוות עפולה השתתף ראש העיר בהפגנה נגד מכירת בית למשפחה ערבית ובירושלים הוחלט שארבעה רחובות בסילוואן יקראו על שם רבנים. אכן, מפריזמה צרה של שיח זכויות - יתכן שההחלטות שהתקבלו בנצרת עילית וירושלים מצויות במסגרת החוק ובמתחם שיקול דעת סביר ושהשתתפותו של ראש עיריית עפולה בהפגנה חוסה תחת כנפי חופש הביטוי. יחד עם זאת, בכל הנוגע לשיח של זהות – זהו ערעור של רקמת הזהות האזרחית.  

הזהות שלנו כבני אדם וכישראלים בנויה ממארג של הקשרים - זו האזרחית המשותפת לכולנו, וזו האישית-פרטיקולרית המבדילה קהילות ויחידים אלו מאלה. המדינה והרשויות המקומיות אחראיות על עיצוב המרחב הציבורי המשותף תוך התחשבות באיזון שבין הזהות האזרחית לזו הפרטיקולרית. שמות הרחובות והערים הינם ביטוי מובהק לזהות הפרטיקולרית, בהיותם סמלים לזיכרונות, מיתוסים ואתוסים. הם אמורים לתת לכלל התושבים המתגוררים בעיר, יהודים וערבים, את תחושת הבית שלהם. דומה כי המהלכים האחרונים שהתרחשו בעיריות נצרת עילית, וירושלים ועמדת עיריית עפולה כלפי תושביה הערבים כפי שבאה לידי ביטוי בכמה הזדמנויות, יצרו מעמד בכורה לזהות הפרטיקולרית היהודית, תוך דחיקתן של זהויות פרטיקולריות של הערבים אזרחי ותושבי ישראל. הן הגדילו לעשות בסילוקה של הזהות האזרחית המשותפת.

זוהי איננה הפעם הראשונה שבה סוגיית הזהות ברשויות המקומיות בהן מתגוררים יהודים וערבים עמדה על הפרק. בראשית שנות האלפיים בית המשפט העליון הורה בפסק דין פורץ דרך לערים מעורבות להתקין שילוט עירוני גם בערבית. זמן לא רב לאחר מכן, בשנת 2006 ביקשו ערבים תושבי העיר רמלה לשנות במקומות מסוימים גם את שמות הרחובות: ביאליק, משה רבנו ולוחמי הגטאות לסולטן סולימן תאופיק זיאד ואמיל חביבי. ראש העיר דאז דחה את הבקשה ואמר בתגובה (עליה התנצל לאחר מכן) "אם זה לא מוצא חן בעיניהם, שילכו לגור בג'לג'וליה שזה שם ערבי". במקביל, הציע לשנות את שם העיר בטענה כי "לשם הזה אין שום ערך".

ככל ששיח מסוג זה מתנהל בין כוחות שווים בחברה, פגיעתו רעה אך ניתן לסמוך על כך שישמר איזון מסוים במסגרת המאבק. בדוגמאות שלעיל, שיח זה איננו סימטרי. הוא מזכיר יותר את הדוגמה המפורסמת של השיח בין שני זאבים לכבשה במסגרתו הם מחליטים להצביע יחד על תפריט לארוחת הערב מאשר שיחה הוגנת בין בני אדם או קבוצות בחברה המבקשים ליצור לעצמם מרחב המבוסס על הרכיב האזרחי המשותף תוך מתן ביטויי לזהות האישית שלהם שמתעצבת כתוצאה מכבוד הדדי והסכמה מבוססת דיאלוג. בחלק מהמקומות בארצות הברית פתרו את הבעיה באמצעות מתן מספרים במקום שמות לרחובות. זוהי התחמקות מהתמודדות אמיתית. הכוח שלנו כחברה, טמון ביכולת לפתור את הסוגיה על דרך רב תרבותיות במובנה הפשוט ביותר.

פורסם לראשונה בהארץ.