חשיבותה של הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית

בהתחשב בעובדה שלמפלגות מנהיג יש יתרון מובנה במצב הנוכחי שנכפה על המערכת הפוליטית, האם כדאי גם למפלגות הדמוקרטיות שמבצעות בחירות פנים-מפלגתיות לוותר, ולו באופן חד פעמי, על פריימריז?

Flash 90

ההחלטה המדהימה על הקדמת הבחירות לכנסת ה-22 תפסה את המפלגות במצב לא נוח. הן עוד לא הספיקו להתאושש ממערכת בחירות אחת וכבר נתרגש עליהן קמפיין נוסף. שוב הן צריכות לגבש אסטרטגיה, לשכור יועצים, לחשוב על תעמולת בחירות, לגייס מתנדבים, וגם לקבוע את רשימות המועמדים  לכנסת. עוד פעם. חצי שנה לאחר שקבעו את הרשימות לכנסת ה-21.

עבור המפלגות שלא מנהלות בחירות פנימיות מדובר במטרד קטן מאוד. כל עוד המנהיג הוא שמרכיב את הרשימה או שוועדה מסדרת עושה זאת לא צפויה בעיה והמשימה תושלם בקלות. לעומת זאת, המפלגות שבוחרות את רשימותיהן בפריימריז (הליכוד, העבודה, מרצ, זהות) נמצאות בהתלבטות של ממש. מצד אחד, יש בהן חוקות הקובעות שבחירת היו"ר והרשימה לכנסת תתבצע בהליך של בחירות פנימיות. מצד שני, אפשר להבין את חוסר ההתלהבות להיגרר – בפעם השנייה בתוך חצי שנה – להליך בחירות מורכב, יקר ומפלג שסביר שיפיק תוצאות דומות למדי.

על רקע התלבטות זו אנו עדים בימים אלו לשורה של ויכוחים פנימיים במפלגות האלה. בליכוד – ממתינים להחלטה של בית הדין של התנועה לגבי השיריונים לנציגי כולנו ולגבי ההחלטה שלא לקיים בחירות לראשות התנועה. במרצ – היו התכתשויות באשר לגוף שייבחר את היו"ר ובנוגע לשאלה האם לקיים בחירות מחודשות לרשימה או "להקפיא" אותה. ובמפלגת העבודה – הוויכוח על הפורמט בו ייבחר היורש של אבי גבאי ורשימת המועמדים עוד טרם הוכרע.

קל מאוד להיסחף אחרי הגל האופנתי שצובע את המאבקים הפנימיים האלה באור מגוחך. במיוחד כשמדובר בעבודה ובמרצ, שספגו מכות אלקטורליות קשות ובמקום לעשות בדק בית, ולהתארגן בזריזות לקראת בחירות קריטיות מבחינתן, מתעסקות בדיונים פרוצדורליים משמימים ובפריימריז לתפקיד היו"ר שנראה כי מספר המועמדים בהם גדול יותר מאשר מספר המנדטים שלהן בכנסת. נכון, לדמוקרטיה פנימית יש חסרונות לא מבוטלים: פרוצדורות מגושמות, ויכוח על כללי המשחק, פלגנות וקבלני קולות.

זאת ועוד, בעוד המפלגות הדמוקרטיות עסוקות כרגע בהליכים פנימיים, שאר המפלגות כבר התפנו מזמן להשקיע אנרגיה, משאבים ומאמצים בקמפיין הבחירות עצמו.

אבל כדאי שנשאל את עצמנו: האם כנסת המורכבת כולה מח"כים אשר מונו על-ידי מנהיגים או ועדות מסדרות היא עדיפה? לטעמי התשובה על כך היא – לא. דמוקרטיה פנימית, על חסרונותיה, תורמת לפונקציות חשובות שמפלגות אמורות למלא – כמו ייצוג קבוצות שונות באוכלוסייה והיענות לרצונות תומכיהן. ובכל זאת – בהתחשב בעובדה שלמפלגות-מנהיג יש יתרון מובנה במצב הנוכחי שנכפה על המערכת הפוליטית, האם כדאי גם למפלגות הדמוקרטיות לוותר, ולו באופן חד פעמי, על פריימריז?

הדילמה הייתה הרבה יותר פשוטה אילו אומץ בישראל המודל של פתק הצבעה פתוח למחצה. לפי מודל זה, ביום הבחירות במקביל לבחירת המפלגה, נוכל גם לסמן מועמד/ים ברשימת המועמדים שלה. שיטה כזו הייתה מנפקת יתרון כפול: היא הייתה מקלה על המפלגות הדמוקרטיות לקבל הפעם החלטה חד-פעמית "להקפיא" את הרשימות שנבחרו לפני חצי שנה, מבלי לוותר על העיקרון החשוב של שיתוף תומכיהן בבחירת הח"כים. בנוסף, היא הייתה מאפשרת גם למצביעים של מפלגות-מנהיג להשפיע על הרכב הרשימות, ובתוך כך להדוף ביקורת על חוסר הדמוקרטיות שלהן. רפורמה כזו תחזק את המחויבות של נבחרי הציבור כלפי הבוחרים ותגביר את ההתעניינות של קהל המצביעים בהליך הבחירות.

כל עוד לא אומץ המודל הזה, רצוי לכל הפחות להימנע מלבוז למפלגות המקיימות דמוקרטיה פנימית.

פורסם לראשונה בדה מרקר.