שגרת חירום

מאז הקמתה נמצאת מדינת ישראל במצב חירום תמידי, אך האם הוא באמת נחוץ? בעוד שהמצב הביטחוני לרוב לא מצריך זאת, לא מעט חוקים הקיימים כיום תלויים למעשה בתקנות שעת החירום

Flash 90

הניסיון הבעייתי מצד הנשיא טראמפ לעקוף את סירוב הקונגרס לתקצב את בניית החומה בין ארצות הברית למקסיקו, על ידי הכרזת "מצב חירום" מיוחד בתחום ההגירה, עורר בחודשים האחרונים ביקורת נוקבת. כשהרשות המבצעת נוטלת לעצמה סמכויות קיצוניות בשמו של "חירום" מפוקפק, הדבר נתפס בעולם הדמוקרטי כפגיעה קשה באיזונים ובלמים החיוניים לשמירה על שלטון החוק. אולם לאוזניים ישראליות, הסערה הציבורית שהתפרצה בנושא נשמעת קצת כמו סערה בכוס תה. מה העניין הגדול? הרי אצלנו קיימת הכרזה מתמדת על מצב חירום מאז קום המדינה.

אתמול נדרשה הכנסת פעם נוספת להארכת ההכרזה – וכרגיל העניין עבר די בשקט. אולם גם כאן, להכרזה השלכות מרחיקות לכת. ראשית, היא מאפשרת לממשלה להתקין תקנות שעת חירום, שבכוחן לשנות חוקים של הכנסת. הממשלה אמנם לא עושה שימוש נרחב בסמכות זו, אך מדי פעם היא מנצלת אותה במסגרת סכסוכי עבודה בתחומים רגישים. רק באוגוסט 2017 היא הוציאה תקנות שעת חירום כדי לחייב המשך עבודתם של עובדים בוועדה לאנרגיה אוטומית שנקטו עיצומים. שנית, ישנם מגוון חוקים שתוקפם מותנה בקיומה של ההכרזה. דוגמה בולטת לכך היא חוק המעצרים המינהליים, המעניק לשר הביטחון את הסמכות החריגה לכלוא אנשים ללא משפט כשהם נתפסים כמסכנים את ביטחון המדינה.

בשנת 1999 עתרה האגודה לזכויות האזרחגילוי נאות, הכותבת עבדה בעבר באגודה לבג"ץ בדרישה לבטל את מצב החירום, בטענה שהמצב במדינה אינו מצדיק מתן אפשרות לממשלה לעקוף את הכנסת, ושהמשך ההכרזה בנסיבות אלה פוגע בשלטון החוק. בעקבות לחץ השופטים, ועל רקע ההבנה שהסיבה היחידה להמשך ההכרזה היא כמות החוקים שתוקפם תלוי בה, החלו הממשלה והכנסת בקידום מהלך מקיף לניתוק החוקים השונים מההכרזה. כיום, כעשרים שנה לאחר מכן, המהלך עדיין בעיצומו.

יש לברך על המאמצים הרבים המושקעים בחתירה הראויה לסיום מצב החירום ועל ההתקדמות שהושגה עד כה, אולם המהלך מעורר גם קושי עקרוני: גם אם איננו נתונים לחירום, ישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים לא פשוטים, המחייבים לעתים שימוש בכלים חריגים. אם תוצאת המהלך תהיה עיגון סמכויות דראקוניות בספר החוקים הקבוע של מדינת ישראל – ללא קביעת איזונים המשקפים מהותית את ביטול ההכרזה – אנו עלולים למצוא עצמנו מנרמלים הסדרים הפוגעים בעצמם בשלטון החוק.

בכנסת הבאה צפויים להתחדש הדיונים בהצעת החוק הממשלתית לנתק את סמכות המעצר המינהלי מההכרזה על מצב חירום, ולאפשר כליאת אזרחים במעצר מניעתי ביטחוני גם בימים כתיקונם. מדובר בסמכות בעייתית במיוחד, המאפשרת כליאתו של אדם לתקופה שיכולה להיות בלתי מוגבלת על סמך ראיות סודיות שאינן מובאות לעיונו של העצור או עורך דינו. הגם שיש ביקורת שיפוטית על המעצר, ההליך אינו מספק לשופטים את הכלים הבסיסיים הדרושים כדי לעשות צדק. ההצעה הממשלתית גם כוללת הסדר מפורט להטלת מגוון רחב של צווי הגבלה מינהליים - ממעצר בית ועד לאיסורים להיכנס לאזורים מסויימים או לעזוב את הארץ. כידוע, אין מדובר בסוגיות תיאורטיות: בשנים האחרונות הוצאו עשרות צווי הגבלה, בעיקר נגד פעילי ימין, ועל פי נתוני משרד המשפטים, בין מאי 2017 לאוגוסט 2018 הוצאו כ-20 צווי מעצר מינהלי על פי החוק הישראלי. במקביל, ישנם מאות פלסטינים המוחזקים במעצר מינהלי בשטחים, בהתאם לחקיקה הצבאית החלה שם: נכון לאפריל 2019 מדובר ב-479 כלואים.

בעניין זה, כמו בעניינים הנוספים שהכנסת תידרש אליהם במסגרת המאמץ לסיים את מצב החירום, חשוב שתיתן את הדעת לצורך להתאים את ההסדרים שיאומצו למציאות של ביטול מצב החירום ולקבוע איזונים המתאימים לדמוקרטיה הישראלית במאה העשרים ואחת. אחרת, גם אם נסיים סוף סוף את ההכרזה אליה כה התרגלנו, שכרנו עלול לצאת בהפסדנו.