הטובים לריגול התעשייתי?
בהיעדר רגולציה ופיקוח מספקים על תחומי הריגול העסקי והפיתוח הטכנולוגי, יוצאי מערכת הביטחון הישראלית משתלבים לא פעם בחברות "סייבר התקפי" שפועלות באזורים אתיים בעייתיים
Shutterstock
דמיינו לעצמכם סטארט אפ ישראלי צומח, שהמוצר שהוא מציע ללקוחותיו הוא סרטוני וידאו מזויפים ("דיפ פייק"), מבוססי טכנולוגיית בינה מלאכותית, שנראים אמיתיים לגמרי. פעילות השיווק של החברה, כך לפי האתר המדומיין, מחולקת לשתי חטיבות – "סיוע לתאגידים" ו"ייעוץ למשטרים ולפוליטיקאים" והכל כדי "לגלות את נקודות התורפה של יריביהם ולהעצים אותן בדרך ויראלית". לסיום, דמיינו שהחברה מתארת את עובדיה כ"מנוסים ביותר, שהוכשרו ביחידות עילית של אגף המודיעין בצה"ל ובגופי מודיעין ממשלתיים"; וכי בוועד המנהל שלה חברים ראשי מוסד ושב"כ לשעבר, אלופים במילואים וגם זוכה פרס ביטחון ישראל אחד.
כשתסיימו לדמיין, ניזכר בתחקיר "עובדה" על חברת הריגול העסקי "בלאק קיוב" ששודר לפני כשבוע. מה שעלה מהתחקיר הזה, ואחרים שהתפרסמו בארץ ובעולם, מטריד. לא מפני שהחברה פועלת שלא כדין, אלא מפני שהיא פועלת שלא כדת. בלאק קיוב עובדת לא רק עבור חברות ענק המבקשות למצוא חומרים מרשיעים על מתחרותיהן אלא גם עבור מדינות המבקשות לדכא מתנגדי משטר; לא רק כדי למצוא מי שמתחמק מכיסוי חובותיו אלא גם כדי להטריד מתלוננות בעבירות אלימות מינית; לא רק כדי לאתר מכפישים עסקיים אלא כדי להרתיע רגולטורים ושומרי סף, פעילי זכויות אדם ועיתונאים. בלאק קיוב, כמובן, אינה לבד. לצדה ניצבת אחותה הקטנה והנשכנית, NSO שמוצר הדגל שלה, פגסוס, מסוגל להפוך כל טלפון סלולרי למכשיר ריגול נייד. רשימת הדוגמאות עוד ארוכה, וברובה לא ידועה ולא מוכרת, והכל, תוך שימוש במיומנויות, בטכנולוגיות ובאתוס המקצועי שנוצרו במערכת הביטחון שלנו.
צריך לומר ביושר: בעולם הישן היו מי שתרמו את היכולות שרכשו בצבא כדי לעמוד בראש מערכות גדולות, פרטיות וציבוריות, לתקן ולקדם אותן, והיו מי שהפכו להיות סוחרי נשק ומאמני טבח במיעוטים במדינות עולם שלישי. באותה מידה כאשר ראשי מערכת הביטחון לשעבר, אנשי המודיעין ומערך הביג דאטה הגדול בישראל, הלא הוא 8200, יוצאים החוצה, חלקם משתלבים בתעשייה פורצת דרך ומתקנת עולם, ואחרים, בעבור בצע כסף, מוכנים למכור רוגלות ומוצרי "סייבר התקפי".
מקומם של יוצאי מערכת הביטחון בסטארט אפ ניישן הוא מקור לכבוד, יוקרה, הכנסות ומקומות עבודה למשק הישראלי. אבל מוצדק להרהר כאן בשני עניינים.
ראשית, באתיקה. הצורך בשקילת שיקולים אתיים בפיתוח טכנולוגיה, בהטמעתה ובשימוש בה הוא משימה בוערת. בייחוד, משום שבחלק ניכר מן המרחבים אין רגולציה או חקיקה שיגדירו באופן בהיר גבולות מותר ואסור. בטכנולוגיה כשלעצמה אין דבר המחייב לעשות טוב ומשימת הדור הזה היא לגרום לטכנולוגיה לעבוד לטובת החברה האנושית ולא לשעתק רעות מן העבר. לכן, סטארט אפ ניישן צריכה להתמקד במלחמה בפשע ובמניעת פשיעה טכנולוגית, ברכב אוטונומי ובקידום בריאות. לא בהקמה וניהול של חוות בוטים, סייבר התקפי, ריגול ופגיעה בפרטיות, ולא בסרטוני דיפ פייק ובמוצרי בינה מלאכותית מזיקים אחרים. אכן, לפעמים השחור והלבן מעורבים, אבל לרוב הם די ברורים, בייחוד למי שהמיומנות והקשרים שלו באים מתוך מערכת הביטחון.
שנית, בחוסר השקיפות. העירוב בין עבודה עבור, וקשרי עבר עם, מערכת הביטחון – נעשה לרוב מאחורי מסך שחור בהיעדר כפיפות לחוק חופש המידע ואפילו צנזורה צבאית. אלו טכנולוגיות שפותחו במגזר הפרטי ויש להן נגיעה ביטחונית, הממשלה מאשרת למכור, ולמי? מי מתערב כאשר מדינה זרה באירופה עוצרת מרגלים שנשלחו מטעם חברה מסחרית או כאשר מדינת מפרץ הופכת להיות אויבת של חברת הייטק ישראלית? מתי החברות משרתות את המדינה ומתי את עצמן, ומי קובע את זה בכלל? מה קורה למערכת הביטחון עצמה בגלל ה"מעבר הבטוח" וההגירה של אנשיה לתעשיית הטכנולוגיה? בשנות התשעים הנהירה של בכירים באוצר וברשויות רגולטוריות אל שווקי תקשורת ותשתיות הובילה להבנה שמתרחשת תופעה של "רגולטור שבוי", ושעצם אפשרות המעבר אל תעשייה משפיעה על תהליכי קבלת החלטות בתוך הרשויות. הייתכן שדבר כזה מתרחש גם בתוך מערכת הביטחון, אבל אנחנו לא יודעים?
חלק מבחורינו הטובים, בשם הניסיון הביטחוני שרכשו ובתוספת ארומת הסטארטאפ ניישן, מוכרים ביודעין שירותים פוגעניים לאנשים רעים. לא על כך תהא גאוותנו. אבל, ההשלכות על הצבא ועל החברה הישראלית הן במעגלים רחבים הרבה יותר, והדיון הציבורי בהן כמעט ואיננו מתרחש.
פורסם לראשונה בגלובס.