הלקח מהבחירות הנוספות: שינוי שיטת הרכבת הממשלה

אם ראש המפלגה הגדולה, שקיבלה את מספר המנדטים הגדול ביותר, היה זה שבאופן אוטומטי מרכיב את הממשלה, היינו נמנעים ממצב בו הוא תלוי בהצבעת אמון בכנסת ומצמצמים משמעותית את סחטנות המפלגות הקטנות

Flash 90

כישלונו של ראש הממשלה נתניהו להרכיב ממשלה וההחלטה התקדימית ללכת למערכת בחירות שנייה בתוך חמישה חודשים, חושפת חולשה בשיטת הממשל שלנו ומחזקת את הצורך לשנות את שיטת הרכבת הממשלה הקיימת כיום – ולקבוע שראש הרשימה הגדולה, שזכתה במספר המנדטים (או הקולות) הגדול ביותר, יהיה גם זה שירכיב את הממשלה ויעמוד בראשה, ולא יהיה צורך בהצבעת אמון בכנסת לצורך אישור הממשלה החדשה.

כיצד היו נראים החודשיים האחרונים לו היינו מאמצים את העיקרון הזה? סביר להניח שהדינמיקה הפוליטית והשיקולים של השחקנים השונים במערכת היו משתנים באופן מהותי:

ראשית, תוצאות הבחירות עצמן היו אחרות – ניתן להעריך בזהירות שהרשימות הגדולות היו מתחזקות, והפיצול הפרלמנטרי היה קטן. הידיעה שראש הרשימה הגדולה הוא שיעמוד בראשות הממשלה הייתה ממריצה את הבוחרים להצביע לרשימות הגדולות, ואת הפוליטיקאים והמפלגות לחבור למפלגות גדולות. במצב כזה, יש סבירות גבוהה שישראל ביתנו כלל לא הייתה מתמודדת בנפרד, אלא הייתה חוברת לרשימה משותפת עם הליכוד; לחלופין, אם הייתה בוחרת להתמודד לבד, היא הייתה מתקשה לעבור את אחוז החסימה, משום שרבים ממצביעיה היו "נוטשים" אותה ומצביעים לאחת משתי הרשימות הגדולות, הליכוד או כחול לבן, כדי להבטיח שהיא תהיה הסיעה הגדולה ביותר ומנהיגה ירכיב את הממשלה. תהליך דומה היה מתרחש גם בגוש המרכז-שמאל – סביר שמרצ ומפלגת העבודה היו חוברות לרשימת כחול לבן או לחלופין נפגעות קשות בבחירות.

שנית, כיוון שלפי ההצעה אין צורך בהצבעת אמון לאישור הממשלה החדשה, הרי שסביר להניח שגם אם נתניהו היה מצליח לגבש קואליציה של 60 ח"כים בלבד, כמו זו שהצליח לגבש, הוא היה מציג את הממשלה בפני הכנסת והיא הייתה קמה ומתחילה לפעול; זאת בניגוד למה שהתרחש בפועל – נתניהו נמנע מלהציג את הממשלה בפני הכנסת, כיוון שחשש שהיא לא תזכה לרוב.

בנוסף, גם יחסי הכוחות במשא ומתן הקואליציוני היו משתנים באופן משמעותי לטובת הליכוד. כוח המיקוח של סיעות קטנות כמו ישראל ביתנו במהלך הרכבת הממשלה היה פוחת באופן ניכר, כיוון שנתניהו, כראש הרשימה הגדולה ביותר, לא היה נזקק לסיעות אחרות כדי להרכיב ממשלה, ולאף אחת מהן לא הייתה יכולה להיות "זכות וטו" על הקמת הממשלה החדשה. ייתכן בהחלט שבמצב כזה, נתניהו והליכוד היו מצליחים לשכנע את ישראל ביתנו והמפלגות החרדיות להגיע לפשרה בנושא חוק הגיוס.

חשוב להדגיש שהן במבט השוואתי והן במבט היסטורי, שיטת הרכבת הממשלה בישראל אינה פסולה מיסודה. כך, הדרישה הקיימת בישראל להצבעת אמון בפרלמנט כתנאי להקמת ממשלה נהוגה בדמוקרטיות רבות (אך לא בכולן). במבט היסטורי, כישלונו של נתניהו להרכיב את הממשלה ה-35 הוא עדיין ייחודי – זו הפעם הראשונה בה מועמד שהנשיא הטיל עליו להרכיב ממשלה לאחר הבחירות נכשל במשימתו.

כעת, הסכנה היא שלאחר התקדים של כישלון בהרכבת ממשלה תיקלע ישראל ל"סחרור", והכישלון הזה יחזור על עצמו בעתיד. אימוץ שיטת "ראש הרשימה הגדולה הוא ראש הממשלה" הוא תרופה מצוינת למשבר פוטנציאלי זה.

פורסם לראשונה בדה מרקר.