שינוי האיזון בין המשפטי לפוליטי מצריך משנה זהירות
על אף שהבחירות האחרונות לא שיקפו שינוי משמעותי ברצון הבוחר, וכמשתמע מכך – בהרכב הממשלה, אין זה אומר שהקואליציה קיבלה מנדט חופשי מהציבור לשינוי האיזון בין המשפטי לפוליטי באופן חד ובוטה. בעוד ההסכמים הקואליציוניים נרקמים בחופזה, סוגיית האיזון בין השניים צריכה להתדיין ולהיעשות בשום שכל ובאחריות
Flash 90
בשבוע הקרוב אמור להיחתם ההסכם הקואליציוני ויתברר האם הבחירות האחרונות יביאו לשינוי מעשי בחיינו הלאומיים. אף שהסכמים קואליציוניים לא תמיד מקוימים, חשיבותם גדולה משום שהם מסמנים את הכיוון שאליו מנהיגי המדינה רוצים להצעיד אותה בארבע השנים הבאות. הם המחט במצפן הישראלי.
על פניו, ניצחון הימין המדיני, שבמרכזו הליכוד, מלמד שהישראלים לא רוצים שינוי משמעותי בכיוונה של המחט. הניצחון הוא ביטוי פוליטי של העובדה שכשעלה בנימין נתניהו לשלטון, בשנת 2009, היה הציבור בישראל חלוק לשני מחנות אופטימיים ופסימיים, זהים בגודלם, באשר למצב המדינה (35% לכל צד; והשאר "ככה ככה") ואילו עתה, לאחר עשר שנות ממשלת נתניהו, נשבר השוויון בחדות: 53% מהאזרחים אופטימיים ורק 16% פסימיים (כל הנתונים מסקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה). ה"חמוצים" הם מיעוט בחברה הישראלית.
זאת ועוד, במהלך תקופת ממשלת נתניהו האחרונה תפח מספר הישראלים המרוצים ממצבם האישי מ-66% ל-80%. על אף הקשיים המשמעותיים - שסעים חברתיים, סדקים במחויבות לדמוקרטיה, שגרה של "צבע אדום", שירותים בלתי מספקים במערכות הבריאות, החינוך והתחבורה - "עשור נתניהו" נתפס כסיפור הצלחה לאומי ואישי על ידי רוב הציבור. תור זהב מקומי.
הסבר זה מבהיר מדוע מסתמן כי במשא ומתן הקואליציוני לא יחול שינוי במדיניות הביטחונית הקיימת (למרות הברוגז של ליברמן), בסדר היום הכלכלי הנוכחי (גם אם כחלון יזדכה על תיק האוצר) ובמצב בשטחים (בניגוד לדרישות איחוד מפלגות הימין). ובכל זאת, למרות שהישראלים הצביעו בעד המשכיות, שינוי אחד גדול ומשמעותי עלול להתרחש בכנסת הבאה: מהפיכה במשטר החוקתי של המדינה.
ההדלפות מחדרי המשא ומתן מדברות על כוונה לחוקק פסקת התגברות של הכנסת על בית המשפט, על הצרת סמכויות בית המשפט ביחס לביקורת של החלטות הממשלה, על פוליטיזציה של המנגנון למינוי שופטים, על שינוי דרכי המינוי של יועצים משפטיים ועוד היד נטויה. התמונה המצטיירת היא של שינוי דרמטי, היסטורי, במערכת האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הישראלית.
האם זהו המנדט שהקואליציה קיבלה מהעם? כזכור, על הדגל המרכזי שהניפה שרת המשפטים במערכת הבחירות נרשם "שקד תנצח על בג"ץ; בנט ינצח את החמאס", והעם קיפל אותו לחלוטין. טועים ומטעים אלו שסוברים שניצחון הימין משמעו שהציבור רוצה לשנות את המשטר החוקתי שלנו מיסודו.
אמון הציבור בבית המשפט העליון (55%), אף שנמוך משמעותית מבעבר (79% בשנת 2004), עולה בשיעור ניכר על אמונו בכנסת (30%) ובמפלגות (16%). פוליטיזציה של המשפט, אם תתממש, תפקיד את מפתחות שלטון החוק בידי הגורם שאמון הציבור בו הוא הנמוך ביותר מבין כל רשויות השלטון. חשוב להכיר בכך שהמחלוקת בסוגיות שעל סדר היום אמנם חוצה את החברה הישראלית, אך הרוב מעדיף את המצב הקיים על פני שינויו: כך, ביחס להתנגדות לפסקת ההתגברות (49% מול 45%) וביתר שאת באשר לאי-שינוי דרכי המינוי של יועצים משפטיים (73% מול 15%). לאור כל אלה מותר לתהות על הלגיטימיות הציבורית של המהלך הקיצוני הנרקח בחדרי המשא ומתן.
ואולם, אין להסיק מכך שצריך לקדש את האיזון הנוכחי בין המשפטי לבין הפוליטי. ראוי לשקול הזזת מחט המצפן בסוגיה זו ולא להעלים עין מהגידול המתמיד בביקורת הציבורית והמקצועית המופנית כלפי ה"משפטיזציה" של החברה הישראלית. תחילת התיקון הנדרש היא בסילוק הדמונים ובהבנת המניעים של בית המשפט ושל מבקריו:
טועים השמרנים שמייחסים לבית המשפט כוונות זדון כוחניות לגימוד הפוליטיקה. בג"ץ הוא מוסד נקי כפיים, איכותי ביותר, שאמנם מתערב במלחמת התרבות הישראלית, אך עושה זאת מתוך פטריוטיות ונטילת אחריות להגנה על זכויות האדם והמיעוטים. הוא מונע על ידי "פנטזיית הצלה" של ישראל מידי עצמה, בהתאם לעולם ערכי ליבראלי שמקובל על השופטים ועל רבים מהישראלים, אך פחות אטרקטיבי עבור קבוצות חשובות אחרות המרכיבות את הפסיפס הישראלי. אפשר לחלוק על מהלכיו האקטיביסטיים של בג"ץ, אך אין לקבל את הצבתו במרכז המרחב הציבורי בישראל כבובת וודו, שחברי הקואליציה נהנים לתקוע בה סיכות.
טועים גם הליברליים שמייחסים את רוחות השינוי המנשבות אך ורק לרצון הרע של הקואליציה להרוס את הדמוקרטיה ולהחליש את שומרי הסף משום מניעים זדוניים. ככל שמטרת השינויים היא אינטרסים אישיים - וזהו כמובן הפיל שבחדר שעל הקואליציה לגרשו משם במעשים נחושים - יש להתנער מהם כממגיפה, אך קיימת חובה להכיר בכך שגם לשמרנים יש עמדה עקרונית, לגיטימית כשלעצמה, באשר לדרך ההפרדה הראויה בין הרשויות. כמותה, נשמעות דעות ברחבי העולם, כולל זה הנאור.
ניהול המחלוקת מתוך תפיסה פלורליסטית חייב להוליך את כולנו – ליברלים כשמרנים – אל חיפוש כן אחר נקודת איזון חדשה בין הפוליטי למשפטי, שתתחשב באופייה של החברה הישראלית ובכיוונים הדמוגרפיים והתרבותיים הקיימים והמתפתחים בה ולא תפגע בציפור הנפש של המחנה האחר.
ואולם הדרך הגרועה ביותר לשינוי המצב הקיים היא זו המסתמנת במשא ומתן הקואליציוני: מהפיכה אנטי-חוקתית חדה, כוחנית, שחלקים מתכניה אינם מקובלים על רוב הציבור. מעשה שטן, המלינים על חוסר ההוגנות של המהפכה הברקית מבקשים לחקות אותה, בכיוון ההפוך. אם כך ייעשה, זו תהיה בכייה לדורות, שהרי המאבק יימשך, החברה תיקרע והאמון במוסדות ימשיך להתכרסם.
אם הקואליציה מבקשת לטפל באחריות ובממלכתיות בשינוי האיזון, עליה לעשות זאת באופן מקצועי ודיאלוגי. חתימה חפוזה על נספח משפטי בהסכם הקואליציוני, בנושאים שהם במהותם חוקתיים, תכתים את החותמים כמי שאינם פועלים על בסיס ממלכתי. היא תשחק לידי המאשימים את השמרנים בשימוש אינטרסנטי בכוח השלטון. רקיעות הפיל שבחדר תזעזענה את אמות הסיפים הישראליות.
על נשיא המדינה ויו"ר הכנסת להתערב ולהציע מנגנון יעיל לטיפול אחראי בסוגיית אופי המשטר הישראלי. השניים, אנשי ימין מובהקים, צריכים לשאת את נס הממלכתיות הישראלית, ולקרוא לפסק זמן קצוב, של חצי שנה, שבו ייערך דיון מקצועי בסוגיות החוקתיות על ידי שורה של מומחים רלוונטיים בעלי השקפות שונות, שיציעו הסדר חוקתי מאזן. רק כך ניתן יהיה לכוון את מחט המצפן הישראלי באופן שיחזיר את אמון הציבור הרחב במוסדות השלטון.
פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.