ישראלים מבחירה, לא מהכרח

בעולם גלובלי בו קיימת האופציה לחיות כמעט בכל מקום שנבחר, הבחירה לבסס את חיינו בישראל ולהילחם על ערכיה הדמוקרטיים והליברליים של המדינה - אינה מובנת מאליה. למעשה, זו מהות הציונות

Flash 90

שלושה ילדים של סבא רבא שלי, יהושע, שרדו את השואה. שנים בחרו לחיות בצפון אמריקה, סבי וסבתי, שהחזיקו גם הם ויזה לשם, בחרו לעלות לארץ. בזכותם חיים כאן היום 72 הצאצאים שלהם. אז והיום, אפשר היה לבחור לחיות במקום אחר. אז והיום לבחירה הערכית לחיות בישראל קוראים ציונות. במשך שנים ארוכות מאוד הם, כמו גם קבוצות אחרות במרקם הישראלי, כמו מזרחים, דתיים וחרדים או ימניים היו מיעוט חלש, לפעמים אפילו נרדף. כך חשו ימנים רבים גם בשנות אוסלו ולאחר מכן בשנות ההתנתקות ולאחריהן. למרות זאת, במשך שנים ארוכות רבות אלו שהיוו מיעוט פוליטי נשארו ברובם בישראל, ובחרו להמשך ולהיאבק כאן על דרכם. זו צריכה להיום היום דרכו של המרכז והשמאל, היאחזות ציונית בקרקע ומאבק דמוקרטי ערכי על לבה הערכי של המדינה.

מיום הקמתה, החיים בישראל היו בחירה קשה. הקושי לא נבע רק מהמצב הביטחוני והכלכלי. חברת המהגרים שנבנתה כאן במרוצת השנים הייתה תמיד קוצנית וסוערת. האליטה האשכנזית-סוציאליסטית שהובילה את הקמתה יצרה הגמוניה מוחלטת שאמנם קלטה עלייה בהיקפים עצומים, אבל מנעה מבני קבוצות אחרות להשתלב במערכות המדינה למשך עשורים ארוכים. זאת לצד שלילה קטגורית חריפה של הימין וחלק מהדתיים שהחזיקו במערכות ערכים שאיימו על שליטתה של ההגמוניה הזו. למרות זאת הקבוצות הללו לא נטשו בהמוניהן את ישראל. בגין, למשל, הלך 39 שנים במדבר האופוזיציה ולא זכה אלא לכמה רגעים של נחת בשנים הללו, ולמרות זאת המשיך להיאבק על דרכו בנחישות. עד המהפך.

בשנתה ה-71, מדינת ישראל שונה במובנים ערכיים רבים מזו עליה חלמו חוזיה ומייסדיה. מחברה בה שולטת הגמוניה אחת, היא הפכה לחברה מגוונת יותר, וממדינה ששואפת להיות יהודית-חילונית וליברלית-דמוקרטית, היא הופכת למסורתית, לאומית ושמרנית יותר. המגמות הללו, שמלוות את ישראל כבר שני עשורים, מתחזקות, כפי שהמחישו היטב הבחירות האחרונות. השינוי הזה מלווה במלחמת דעות מילולית חריפה ובדה לגיטימציה הדדית של המחנות הנצים על לבה של הישראליות. המצב הזה גורם לחלקים ניכרים ומרכזיים בנשיאת הנטל בחברה הישראלית אי נוחות, ותחושת הזדהות פחותה עם המדינה. השאלה היא מה בוחרים לעשות נוכח השינוי הזה.

במאמרו, שהתפרסם מעל דפים אלו לפני כמה ימים, מניח תומר פרסיקו לפתחה של החברה הישראלית איום לא מרומז. דעו לכם, הוא מזהיר, שאם המגמות הללו יימשכו, לנו, מי שדעתו לא נוחה מבחירתו הדמוקרטית של רוב העם ומשינוי אופייה של המדינה, יש לאן ללכת. אם זה יימשך כך, חפשו אותנו במפרץ סן פרנסיסקו או באזור ניו יורק. כמו שבחרו, כך הוא מפרט, עוד כשבע מאות אלף ישראלים שחיים בארה"ב.

האפשרות להגר מישראל לא חדשה. ברלין, ניו יורק, סן פרנסיסקו, מי שבאמת רוצה לא חי כאן. ולמרות זאת, תודה לאל, רוב הישראלים ממשיכים לבחור לחיות דווקא כאן. הדבר בא לידי ביטוי במספר הגדל של יהודים החיים בישראל ובעובדה שכבר כמה שנים בישראל חי הקיבוץ היהודי הגדול בעולם. הוא בא לידי ביטוי גם בסקרים, בהם 81% מאזרחי ישראל מעדיפים לחיות בה גם אם תינתן להם אפשרות לחיות במדינה מערבית אחרת.

גם בשנתה ה-71 ישראל ממשיכה להתעצב. המאבק על ערכיה ועל השילוב הנכון בין הערכים היהודיים והדמוקרטיים שלה ממשיך במלא עוזו. בשנים האחרונות האגף הימני-שמרני אכן התחזק, אבל זה אינו סוף פסוק. למי שמדינת ישראל יקרה לו יודע שיש אלטרנטיבה, אבל בוחר בציונות, בוחר להמשיך לחיות כאן. עבורו הייאוש מהמדינה אינו אלטרנטיבה. הוא בוחר לקום בבוקר, יום אחר יום כדי להיות שותף להמשך בניינה של המדינה, וכדי להיאבק על אופייה וערכיה.