סמכויות הקבינט צריכות להיות מעוגנות בחקיקה

שחרור האסירים הסורים הוא סוגיה נוספת בה הושאר הקבינט המדיני-ביטחוני מאחור ולא היה צד בתהליך קבלת ההחלטות, בזמן שראש הממשלה לקח לידיו את הסמכות. הדרת הקבינט עלולה להוות תקדים מסוכן, שמצריך עיגון סמכויות הקבינט בחוק והגבלת כוחו של ראש הממשלה בנושאי חוץ וביטחון

Flash 90

בין אם התקבלה כ"מחווה של רצון טוב", כדברי גורמים מדיניים, או כסוג של תמורה להחזרת גופתו של זכריה באומל ז"ל, כגרסת השליח הרוסי – מה שכן ברור הבוקר הוא שההחלטה על שחרורם הצפוי של שני אסירים סוריים התקבלה בהליך חריג של חנינה מנשיא המדינה ולא אושרה על ידי הממשלה, ואף לא הובאה לדיון בפני הקבינט המדיני בטחוני. הליך זה מנוגד לכאורה לחוק הקובע כי שחרור אסירים מטעמים של ניהול יחסי חוץ של המדינה ובטחונה - בין כמחווה מדינית, בין תמורת שבויים ישראלים או גופותיהם, יעשה בהחלטת ממשלה. מלשונו של החוק, כמו גם מדברי ההסבר לתיקון החוק, ברור כי המחוקק סבר שהליך החנינה על ידי נשיא המדינה אינו מתאים לנסיבות אלו.

הודעה שפרסם משרד המשפטים בתגובה לפרסומים הערב מאשרת את הדברים, אך אינה מספקת כל נימוק ברור לסטייה מלשונו הפשוטה של החוק, או במילים אחרות: מה הצדיק את ההליך המהיר והחטוף?

את ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה ראוי לבחון גם על רקע החלטתו לפני הבחירות שלא לחייב את ראש הממשלה לכנס את הקבינט המדיני-בטחוני לדיון באפשרויות הפעולה הישראליות ברצועת עזה, וזאת למרות דרישתו המפורשת של חבר הקבינט השר נפתלי בנט. במקרה ההוא, השיב היועץ המשפטי לממשלה לשר בנט כי אין סעיף בחוק המחייב את ראש הממשלה לכנס את הקבינט בנסיבות אלו.

מבחינה משפטית, נראה כי עמדתו של היועץ המשפטי לוקה בחוסר עקביות: פעם אחת הוא בוחר בפרשנות מילולית "צרה" של החוק, שלכאורה אינו קובע דרישה לכינוס הקבינט אלא במקרים מוגדרים; פעם שנייה הוא נוקט בפרשנות רחבה של החוק, ובוחר להתעלם מהפרשנות הפשוטה של המילים המחייבת החלטת ממשלה.

מדאיגה יותר מהעמדה המשפטית הלא עקבית היא המשמעות הפוליטית- מוסדית של ההחלטות: בשתיהן תומך היועץ המשפטי לממשלה בסמכותו של ראש הממשלה לקבל החלטות לבדו, תוך הכשרת נתיב העוקף קבינט מדיני בטחוני ונטרול אמצעי הפיקוח על החלטותיו של ראש הממשלה, המכהן גם כשר הביטחון.

מאז ראשית ימי המדינה מתלבטת מדינת ישראל בשאלת כוחו הראוי של ראש הממשלה בנושאי חוץ וביטחון. בעקבות מלחמת יום הכיפורים ולאחריה, העמדה הברורה של הכנסת בעניין זה, שהובעה בשורה של דברי חקיקה, היא כי קבלת ההחלטות בנושאי ביטחון בישראל נעשית בצורה קולקטיבית, ולא על ידי ראש הממשלה בעצמו. הדרג הפוליטי האחראי לפעילות הצבאית הוא הממשלה. הממשלה פועלת באמצעות הקבינט המדיני-בטחוני, ובאמצעות שר הביטחון, אך אלו מוסדות הכפופים לממשלה. קבלת החלטות עצמאית של ראש הממשלה, בלא להתייעץ במוסדות אלו, זכתה לביקורת נוקבת של מבקר המדינה ושל ועדת וינוגרד שהוקמה כדי להסיק את לקחי מלחמת לבנון השנייה.

כוחו הפוליטי האישי של ראש הממשלה, והנכונות של היועץ המשפטי לממשלה לגבות את החלטותיו, משקפות מגמה הפוכה מכך ועלולות להפוך את הממשלה ואת הקבינט לחותמת גומי בלבד. אל המקרים שצוינו לעיל ניתן להוסיף גם את אמירתו של נתניהו באולפן חדשות 12 ערב הבחירות, לפיה אישר למספנה גרמנית מכירה של צוללות למצרים ללא שיידע את שר הביטחון או את הקבינט. בתחומים הביטחוניים, אם כן, המציאות הפוליטית בישראל הולכת והופכת דומה למשטר הנשיאותי האמריקאי, בו הנשיא הוא "המפקד העליון של הכוחות המזוינים".

ריכוז הכוח בידי ראש הממשלה בנושאי ביטחון אינו סוגיה טכנית. זו אחת מהסוגיות החשובות ביותר במדינת ישראל, המעורבת באופן תדיר בעימותים צבאיים. חוסר הנכונות של היועץ המשפטי לממשלה לעמוד מול ריכוז כוח זה מחייב גופים אחרים – פוליטיים, ציבוריים, ומשפטיים – לקיים דיון ציבורי מעמיק במשמעויות שינוי זה במשטר החוקתי הישראלי. יש לפרט בחוק בצורה ברורה את סמכויות הממשלה והקבינט, ולחדד את הטעון הבהרה: בישראל ראש הממשלה אינו המפקד העליון, וסמכותו לקבל לבדו החלטות בנושאי חוץ ובטחון מוגבלת.

פורסם לראשונה ב-Ynet.