על חטאים ותוצאתם הראויה

האם ניתן היה לצפות את מפלת מפלגת הימין החדש בבחירות? העומדים בראש המפלגה פעלו באופן שהצדיק את אי האמון שנתן בהם הציבור ברגע האמת, בכמה מקרים שונים

Flash 90

אין אני מתיימר לדעת מה בפועל הביא למפלה שספג הימין החדש בבחירות, אולם ניתן להצביע על מהלכים של מי שעומדים בראשו, נפתלי בנט ואילת שקד, שהצדיקו שלא לתת בהם אמון.

לפי סעיף 4 לחוק יסוד: הממשלה, "אחראית הממשלה בפני הכנסת אחריות משותפת...". לפי עיקרון זה, נושאים שרי הממשלה באחריות משותפת להחלטות הממשלה. העיקרון הזה חיוני כדי להפוך את הממשלה מקונפדרציה של שרים לגוף קולקטיבי שעומד בראש הרשות המבצעת, ואחראי בפני הכנסת. המשמעות הפשוטה של העיקרון היא ששר רשאי להיאבק על עמדתו שאינה כדעת רוב הממשלה (או ועדת השרים שהיא לעניין מסוים הממשלה) כמיטב יכולתו וכושר השכנוע שלו. אך לאחר שהתקבלה החלטה, הוא נושא באחריות לה גם אם התנגד ומתנגד לה. ההחלטה לא רק מחייבת אותו - היא שלו, ועליו להגן עליה. פשיטא שאינו רשאי לתקוף אותה בציבור ולחתור תחתיה. אם מצפונו הציבורי אינו מאפשר לו לחיות עם אחריותו להחלטה שהוא מתנגד לה, פתוחה בפניו הדרך להתפטר, אך זו הדרך היחידה לתת ביטוי להתנגדותו להחלטה.

מאז התנהלותו של מבצע צוק איתן נפרץ כליל העיקרון הזה. בראש המפרים ניצב שר החינוך בנט, ומחזיקה אחריו שרת המשפטים שקד. כעניין שבשגרה ממש, ובלי שיעלה סומק על פניהם, הם מותחים ביקורת חריפה על מדיניותה של הממשלה ביחס לעזה ולחמאס. העובדה ששניהם – שר החינוך ושרת המשפטים- היו צריכים לשמש דוגמה ומופת להתנהגות המקיימת עקרונות יסוד בסיסיים של המשטר שלנו אינה עושה עליהם שום רושם. בהעדר תגובת נגד פוליטית (הדחה שלהם מתפקידיהם) או ציבורית ראויה, עצם קיומו של העיקרון הועמד בסכנה.

זאת ועוד, שר החינוך בנט הפגין זלזול גמור באופיו החילוני-הומניסטי של החינוך הממלכתי וריסק את עצמאותה ומעמדה של המועצה להשכלה גבוהה. שרת המשפטים שקד הנהיגה פוליטיזציה חסרת תקדים במערכת השפיטה תוך פגיעה קשה בעצמאותה ובמעמדה והתבלטה בהתקפות משולחות רסן עליה.

פוליטיקה אינה מעוזם של יפי נפש, אולם צריכים להיות גבולות לציניות בפוליטיקה. בנט ושקד עברו כול גבול: מי שהעמידו עצמם אתמול בראש הבית היהודי מאחורי מצע תורני מובהק, זנחו את הבית שנתן בהם אמון ויורקים לעבר הבאר ממנה שתו, כדי להוביל רשימה, על בסיס מצע בלתי מוגדר, שאמורה להתאים גם לחילונים. נגועים בהיבריס, הם טענו שרק הם נועדו לתיקי הביטחון והמשפטים, ואין זולתם. הם גילו חוסר עקביות מובהק; מי שמגדירים עצמם כשמרנים הניפו דגלי מהפכות, בשינויים תכופים של חקיקת יסוד ובהצעות לשינויים מבניים (כמו בנושא מינוי יועצים משפטיים למשרדי הממשלה), גם כשהם מודים שהמבנה הקיים פועל היטב. מי שמתנגדים בתוקף לאקטיביזם משפטי, הזמינו את היועץ המשפטי לממשלה לפעולה היפר אקטיביסטית - לחייב את ראש הממשלה לכנס את הקבינט. מי שרוצים בית משפט שמרני, תקפו את בית המשפט על כך שנמנע מאקטיביזם קיצוני, והחליט לנהוג לפי החוק, בעניין מקומו ברשימה של בן גביר.

זו פוליטיקה שאין בה שום ממד ערכי, שכל כולה צבירת כוח אישי למטרה של צבירת עוד כוח, ושתכליתה - שלטון בלתי מוגבל. הרציונל העיקרי עליו התבססו הוא "רצונו של העם". הרצון הזה של העם התבסס על פחות מעשירית מן המצביעים שבחרו בבית היהודי בבחירות הקודמות. ומה נותר מרצון העם עכשיו, לאור הצטמקות התמיכה הציבורית בצמד-לא-חמד הזה?