אזהרת מצע: אסור להתייאש מיחסי דת ומדינה

מערכת היחסים הסבוכה שבין דת ומדינה הייתה מאז ומתמיד איום ממשי על יציבותן של ממשלות ישראל. גם בתום שבעה עשורים מיום הקמתה, נראה שבמדינת ישראל עדיין לא נמצאה הנוסחה שתאפשר להפחית את המתחים המתמשכים בסוגיות כמו גיור, שבת ושוויון בנטל

Flash 90

מערכת היחסים הסבוכה שבין דת ומדינה הייתה מאז ומתמיד איום ממשי על יציבותן של ממשלות ישראל. גם בתום שבעה עשורים מיום הקמתה, נראה שבמדינת ישראל עדיין לא נמצאה הנוסחה שתאפשר להפחית את המתחים המתמשכים בסוגיות כמו גיור, שבת ושוויון בנטל. מצער אף יותר לגלות שרק בודדים עוד מנסים למצוא פתרון לבעיה זו, הנוגעת בנימים הדקים ביותר של הקיום היהודי-ריבוני בארץ ישראל.

האמת צריכה להיאמר – חוסר היכולת של הדרג הפוליטי לאחות את השבר שבין דת ומדינה בישראל הוא תוצאה ישירה של וטו שמטילות המפלגות החרדיות בנושא זה פעם אחר פעם. כל ניסיון לעצב מחדש את יחסי דת ומדינה בישראל נתקל בחומת התנגדות בצורה. משמעותו המעשית של הווטו החרדי היא קיפאון מסוכן באחת הסוגיות הנפיצות בפוליטיקה הישראלית. הייאוש שניכר אצל פוליטיקאים בכירים ביחס לאפשרות לכינון מנגנוני הסדרה ראויים עבור מקומה של הדת במדינה, מוביל אותם לנקוט בשתי טקטיקות בעייתיות: התחמקות ופשרות ביניים.

מנהיגי ישראל מעדיפים לטאטא סוגיות של דת ומדינה מתחת לשטיח - להחזיק מעמד בין משבר למשבר ולשרוד עד הגל הבא. חוסר הרצון לנקוט עמדה ממשית בסוגיות הללו משתקף היטב במצעיהן של המפלגות הגדולות בישראל (אם כלל טרחו לפרסם מצע שכזה). זאת ועוד, טקטיקת ההתחמקות מובילה לכניעה מתמשכת לדרישת המפלגות החרדיות לקבלת זכות וטו ולשמירה על הסטטוס קוו בכל הסכם קואליציוני שנחתם עמן.

הרעה החולה השנייה המאפיינת את השיח הפוליטי בסוגיות דת ומדינה היא החתירה לפשרות-ביניים. במקום לנסות למצוא פתרונות קבע בסוגיות רגישות אלו, מעדיפים מנהיגים ומדינאים ישראלים להדביק פלסטר על השבר הפתוח שבין דת למדינה. אומנם פשרות פוליטיות הן כלי חשוב לשמירה על יציבות שלטונית, אך הן לא יכולות לשמש כמדיניות יחידה. וכך, עשרות שנים של פשרות ביניים חסרות תכלית ונטולות חזון בנושאי דת ומדינה מביאות להעמקת הקיטובים והמחלוקות בחברה הישראלית.

האם המציאות המתוארת היא גזירת גורל? האם יחסי דת ומדינה בישראל נדונו להיות יחסים משבריים עד עולם? האם לא ניתן למצוא מנגנונים להפחתת המתחים החברתיים בסוגיות אלו? השאלות האלו צריכות להיענות בשלילה מוחלטת.

אם מדינת ישראל רוצה לשמור על זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית, עליה להתמודד בכנות ובכובד ראש עם שאלות הזהות שבהן נמנעו מנהיגיה לעסוק במשך שנים רבות. את הטלאים הרבים המרכיבים את הסדרי דת ומדינה יש להחליף במתווה חוקי קוהרנטי הנשען על הסכמה ציבורית רחבה, המתחשב בגוונים הרבים של החברה בישראל. מתווה קבע שכזה צריך להיות רגיש לשינויים החברתיים העתידים להתרחש בחברה, ולקבוע מנגנונים למציאת פתרונות במקרים של אי הסכמה.

השינוי כבר בפתח. אמנות חברתיות העוסקות ביחסי דת ומדינה, ובראשן אמנת גביזון מידן, הסדרים שרוב הציבור, דתי כחילוני, מסכים עימם. הסיבה שאמנות אלו לא הפכו לחוקים נעוצה בביזורה של המערכת הפוליטית, שמקנה כוח וטו למיעוט הקטן שמתנגד לשינוי. על רקע הבחירות הקרבות, המעט שמצופה מכל אזרח המעוניין לתקן את יחסי דת ומדינה בישראל, הוא לתת את קולו אך ורק למפלגות שמצען כולל התנגדות נחרצת לזכות וטו מצד קבוצה כלשהי – תהיה אשר תהיה – בנושאים אלו. בדרך זו הפוליטיקאים המיואשים של היום, יתחילו לעבוד מחר.