שידורי התעמולה מיושנים ולא רלוונטיים לעולם הדיגיטלי

בעוד חוקי המשחק בשוק התקשורת והפוליטיקה עברו שינויים רבים בעשורים האחרונים, החוק המסדיר את תעמולת הבחירות לא שונה או עודכן שנים רבות. נדרשת רפורמה לביטול שידורי התעמולה במתכונתם הנוכחית והתאמת חוק התעמולה למציאות בעידן הדיגיטלי

Shutterstock

לקראת סוף חודש מרץ ישובו אזרחי ישראל במכונת זמן לשנות התשעים של המאה הקודמת עם תחילתם של שידורי התעמולה של המפלגות בטלוויזיה וברדיו, אותם סרטונים בעלי גוון סנטימנטלי הכרוכים בהלאמת זמן השידור של ערוצי השידור המסחריים והציבוריים, המחויבים לתת למפלגות במה יקרה - בלא כל תמורה.

שורשיו ההיסטוריים של ההסדר הזה הוא החוק המסדיר את תעמולת הבחירות, חוק שלא עודכן שנים ארוכות, מאז עידן שבו ערוצי השידור הציבוריים ובעלי הזיכיון לפי חוק הרשות השנייה היו ערוצי השידור היחידים והיו בעלי משקל עצום בתעמולת הבחירות. החוק קובע שבשבועיים שלפני הבחירות יוקצה לכל רשימת מועמדים זמן לתשדירי תעמולה, בלא תשלום, בתחנות הרדיו והטלוויזיה - הציבוריות והמסחריות. יו"ר ועדת הבחירות הוא הקובע את חלוקת הזמן לכל רשימה בהתאם לגודלה היחסי. מטרת החוק הייתה לאפשר חופש ביטוי שווה, פלורליזם ונגישות של הרשימות לטלוויזיה ולרדיו, כדי להבטיח את שוויון ההזדמנויות ביניהן בבחירות.

אלא שהחוק הזה לא התעדכן מאז נכנס האינטרנט לכל אספקט של חיינו. שוק התקשורת והקמפיינים הפוליטיים השתנו ללא הכר. ערוצי הכבלים והלוויין, כמו גם מתחריהם באינטרנט ובטלפון, אינם מותירים עוד את הקהל שבוי בידי בעלי הזיכיון והשידור הציבורי. מן הצד השני של המטבע, ערוצי הטלוויזיה נתונים בתחרות אינטנסיבית ובמלחמת הישרדות כלכלית. בנוסף, בתקופת בחירות הרשימות רוכשות פרסום פוליטי באתרי אינטרנט וברשתות החברתיות – לעתים תוך הפנייתו לפלחי אוכלוסייה מאוד מסוימים. ההשפעה של הקמפיינים האלה על דעת הקהל הולכת וגוברת וחלקם היחסי בהוצאות הרשימות גדול לאין שיעור מבעבר. במציאות כזו, שידורי התעמולה המסורתיים איבדו כמעט כליל את הרלוונטיות ואת ההצדקה להם.
בהינתן שכך, כיצד ניתן להצדיק את הפגיעה הכלכלית של תשדירי התעמולה בגורמים מסחריים שגם כך מתקשים לשרוד? וכיצד ניתן להצדיק את ההבחנה בין ערוצי הטלוויזיה המסחרית שזמן המסך שלהם מופקע למטרה זו לבין אתרי האינטרנט שנותרים חופשיים מכל רגולציה?

הפתרון כבר מונח על השולחן. ועדה ציבורית שעסקה בנושא, בראשות נשיאת בית המשפט העליון בדימוס השופטת דורית ביניש, המליצה לבטל את תשדירי התעמולה במתכונתם הנוכחית, ולהחליפם בהצגת הרשימות לציבור במסגרת זמן מצומצמת בהרבה מהיום (ארבע דקות לכל רשימה בשני מועדים בלבד בשבועות שלפני הבחירות), תוך תשלום לערוצי השידור בטלוויזיה מתוך אוצר המדינה. זאת לצד האפשרות לרשימות לרכוש בתקופת הבחירות פרסומות פוליטיות בטלוויזיה וברדיו, תוך הגבלת אורכן וקביעת כללים שיבטיחו שוויון והגינות. זוהי הצעה הגיונית שתשמור על התכליות של חוקי הבחירות, מבלי לפגוע בגורמים מסחריים, והיא מקובלת בעולם במדינות כגון אוסטרליה, גרמניה, יוון והולנד.

למרבה הצער, הכנסת לא קידמה את הרפורמה המתבקשת, כמו שלא קידמה המלצות אחרות של ועדת ביניש. יש לדרוש מהכנסת החדשה, שתתכנס מיד לאחר הבחירות האלו, להפנים את השינוי בחוקי המשחק ולהתאים את חוק התעמולה למציאות, רגע לפני שהוא הופך ללא רלוונטי לחלוטין.

פורסם לראשונה בדה מרקר.