מופע חד פעמי של חינוך לדמוקרטיה

תופעת הפאנלים המדמים בחירות בתיכונים ברחבי הארץ חשובה ומבורכת, אך איננה מספיקה על מנת לחנך את דור הבוחרים הבא על ערכי הדמוקרטיה הרבים והרחבים, ולמעשה מצמצמת את הדמוקרטיה לכדי פעולה אחת שנעשית אחת לארבע שנים

Flash 90

תקופת בחירות מביאה עמה אורחים קבועים. הבטחות לעולם טוב יותר, נבואות זעם על מה יקרה אם זה או אחר לא ייבחרו, פריימריז, ודיונים פוליטיים בעוצמות משתנות ברשתות החברתיות ובערוצי התקשורת. אורח נוסף קבוע בשנים האחרונות, הוא פאנל הבחירות המדומות המתקיים בבתי ספר תיכוניים.

התמונה חוזרת על עצמה. פוליטיקאים ממפלגות שונות מגיעים אל אולם בית הספר ומציגים מרכולתם, נציגיהם השונים מציפים את בתי הספר בתמונות, סיסמאות וגימיקים. בסופו של הפאנל מתקיים מהלך מדמה בחירות. התלמידים בוחרים ותוצאות הבחירה מתפרסמות בתקשורת ומבקשות לבשר על מה יקרה בפועל בבחירות. כך, לדוגמה, תיכון "בליך" ברמת גן, מהראשונים שהחלו במסורת זו, נתפס כמסמן טרנדים וכמבשר את מגמת התוצאות בפועל. כך היה בבחירות המהפך ב-1977 וב-1992, וכך גם זוהתה מגמת הצלחתה של יש עתיד  ב-2013.

תיכון "בליך" לא לבד. מאז ועד היום יותר ויותר תיכונים אימצו מסורת זו. האם כך מעודדים את הדור הצעיר להיות מעורב בפוליטיקה הישראלית? האם באמת מדובר בחינוך לדמוקרטיה במערכת החינוך? אז זהו, שאין תשובת בית ספר. מסתבר שזה קצת יותר מורכב מכן או לא. בעיקר כי התשובה האפשרית מזמנת חשיבה על מה אזרחי העתיד של מדינת ישראל מזהים כדמוקרטיה.

אירועי פאנל הבחירות בבית הספר הם חשובים ומעוררים תשומת לב רבה לתהליך הדמוקרטי בשנת בחירות. נושא ההשפעה האפשרית של האזרח על גורמי הממשל מקבל ביטוי והתלמידים זוכים למגע בלתי אמצעי עם פוליטיקאים מכל גווני הקשת. בפינלנד למשל, מערכת חינוך הזוכה לשבחים רבים ברחבי העולם וגם בארץ, אירוע מסוג זה לא היה מתקיים. יש לכך סיבות שונות, בין השאר התייחסות לדעות פוליטיות של אדם כדבר אינטימי ואישי.

אבל ישראל זה לא פינלנד. הפוליטיקה כאן איננה רק אישית אלא ציבורית. היא חשופה וייצרית, ומופע הבחירות בבית הספר מדגים יפה דבר זה. אבל, למרות חשיבותו ויעילותו של פאנל הבחירות, לא בטוח שהאירוע הזה מלמד בהכרח על מרכזיות החינוך לדמוקרטיה במערכת החינוך בישראל. אם כבר, הוא עלול להיות מסך עשן המסתיר את העובדה שדמוקרטיה זה עוד דברים מלבד שלשול פתק לקלפי אחת לארבע שנים (או פחות). הוא מאפשר ללכת בלי ולהרגיש עם. בלי הצורך להטמיע כלים וידע לאוריינות פוליטית, אבל עדין "להרגיש" שיש דמוקרטיה. יש בחירות. הרוב קובע. חגיגה.

הימים שלפני הבחירות, עם מופע של פאנל מועמדים או בלעדיו, הם הזדמנות לחשבון נפש חינוכי. האם אזרחי המחר מבינים מהי דמוקרטיה מהותית, זו המתקיימת ביום-יום? האם בתי הספר מקדמים סביבה חינוכית בה מורים ותלמידים רוצים, יכולים ומוכנים לגבש עמדה באשר לסוגיות היסוד העומדות למבחן בין מערכות בחירות? אלו סוגיות ערכיות וזהותיות, שבמציאות הפוליטית הישראלית מצויות במתח, במאבק ובבירור מתמיד במרחבים שונים. ראוי שבתי הספר יהיו זירה מרכזית בה סוגיות יסוד מהותיות יימצאו בבירור שיטתי ועמוק. עיסוק כזה יכלול הטמעה של ערכי דמוקרטיה ודיון אודותיהם במקצועות הלימוד, בפעילות החברתית ובתרבות בית הספר. במצב כזה מורים ומורות יוכלו למלא את תפקידם החינוכי החשוב בטיפוחה של אוריינות אזרחית בחיי היום-יום. המציאות במוסדות חינוך רבים בישראל אינה כזו. העיסוק בנושאים פוליטיים במערכת החינוך, מלווה בחשש אמיתי ומשתק מאימת הרשתות החברתיות והשיח הציבורי שהוא לא פעם אלים ולא דמוקרטי. 

הפער בין מופע חד פעמי לבין היכולת לחגוג את הדמוקרטיה ולהבין משמעותה, הוא גדול וצורם. הפנינג בחירות מתוקשר לבדו, אחת לארבע שנים, לא הוא מה שיאפשר המשך קיומה של מדינה שהדמוקרטיה בה היא מסגרת מוסכמת ולא מילה גסה.