החוק הנורווגי במציאות הישראלית
החוק הנורווגי, המאפשר לחברי ממשלה להתפטר מהכנסת ולפנות את מקומם לבא בתור ברשימתם, עלה לכותרות לא פעם במערכת הבחירות הנוכחית. על אף יתרונותיו, הוא לרוב נדון ככלי פוליטי למינוי חברי כנסת שלא היו נכנסים לכנסת אלמלא זה, מעין "פרס ניחומים", ולא ככלי לחיזוקה
Flash 90
לקראת ההתמודדות בבחירות לכנסת ה-21 חברו הבית היהודי ועוצמה יהודית לרשימה אחת. אדריכל האיחוד היה ראש הממשלה – בנימין נתניהו, אשר חושש מאובדן קולות לגוש הימין, בשל העובדה שאם שתי המפלגות הללו ירוצו בנפרד, ספק אם הן תעבורנה את אחוז החסימה. בתמורה לאיחוד התחייב נתניהו ליו"ר הבית היהודי, להעביר, בין היתר, חוק נורווגי מורחב. מהו החוק הנורווגי? האם יש חוק נורווגי בישראל? מהם יתרונותיו וחסרונותיו? ומה ההבדל בין החוק בגרסתו המצומצמת לחוק בגרסתו המורחבת?
"החוק הנורווגי", שאיננו חוק והוא גם לא רק נורווגי, הנו חלק מהחוקה הנורווגית (סעיף 62), והוא קיים גם במדינות אחרות, כגון שבדיה, הולנד וצרפת. החוק מחייב את כל שרי הממשלה להתפטר מהפרלמנט ולפנות את מקומם לבאים בתור ברשימותיהם. בחלק מהמדינות (נורווגיה ושבדיה) רשאים השרים שהתפטרו מהממשלה לחזור ולכהן בפרלמנט במקום אלו שהחליפו אותם, ובחלקן (הולנד וצרפת) האפשרות הזאת איננה קיימת. ההיגיון העומד בבסיס החוק הוא להעמיק את ההפרדה בין רשויות השלטון, לחזק את הרשות המחוקקת ולמנוע ניגוד עניינים בין חברות בממשלה לחברות בפרלמנט.
בשנת 2015 חוקקה הכנסת, כהוראת שעה לתקופת כהונתה של הכנסת ה-20, חוק נורווגי מצומצם שקבע כי שר או סגן שר רשאים להתפטר מהכנסת ולפנות את מקומם לבא בתור ברשימתם. בין אלה שפעלו בהתאם לחוק היו אריה דרעי מש״ס, אביגדור ליברמן מישראל ביתנו (שחזר לכנסת בשלהי כהונתה עם התפטרותו מתפקיד שר הביטחון), משה כחלון מכולנו, נפתלי בנט מהבית היהודי (שחודשיים לאחר שהתפטר מהכנסת חזר אליה), סגן השר יצחק כהן מש"ס וסגן השר מאיר פרוש מיהדות התורה.
אחת הבעיות הקשורה לחוק הנורווגי איננה נוגעת למהות החוק אלא לעיתוי בו הוא נידון או מועבר. שוב ושוב הוא עולה לדיון כשיש צורך לפתור בעיות פוליטיות נקודתיות ולספק "פרסי ניחומים" למי שלא נכנסו, או שיש חשש שלא יכנסו, לכנסת. כך היה בשנת 2015, עת נטען כי מפלגת הבית היהודי קידמה את החוק רק כדי להכניס לכנסת את שולי מועלם. כך קורה גם עתה, עם מתן ההתחייבות ליו"ר הבית היהודי להעביר חוק נורווגי מורחב על-מנת להכניס לכנסת מועמדים המצויים במקומות נמוכים יותר ברשימתו. בעיה נוספת של החוק היא עלותו. השאלה שמיד נשאלת היא כמה מיליונים יעלה לממן חברי כנסת נוספים וההערכה היא שמדובר בכ-26 מיליון ש"ח לקדנציה (לפי אומדן שפורסם בעיתון דה מרקר ב-28.7.15). מבלי לזלזל כמובן בעלות החוק, אנו מציעים לבחון אותו (כפי שאכן נעשה בעבר ע"י פרופ' דן אבנון וע"י מרכז המחקר והמידע של הכנסת) מנקודת מבט רחבה יותר מאשר רק דרך "החור שבגרוש", קרי, עד כמה החוק יועיל או יזיק לדמוקרטיה בישראל.
מצדדי החוק מונים בין יתרונותיו הבולטים את חיזוק הכנסת (הקטנה באופן יחסי לפרלמנטים בעולם). הפעלת החוק תוסיף לכנסת חברים פעילים במשרה מלאה במקום שרים שהכנסת היא עיסוקם המשני. אם ייושם, יעמיד החוק לרשות הוועדות 120 חברים ועבודתן צפויה להשתפר: חבר כנסת יכהן, כך ניתן לשער, בוועדה אחת ולכל היותר בשתיים, הנוכחות בדיונים תהיה גבוהה יותר, ניתן יהיה לקבוע קוורום לדיון ולהצבעה ואף להטיל סנקציות על ח"כים שייעדרו מהדיונים. כמו כן, לחברי הועדות יתאפשר להתמקצע בנושאים שבתחום עבודתן וגם השרים יוכלו להשקיע את כל זמנם ומרצם בתפקידם המיניסטריאלי. מתנגדי החוק סבורים שהוא עלול לפגוע במסורת פוליטית ארוכת שנים המאופיינת בחפיפה ובמגעים ישירים בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. למעשה, אם יכונן החוק, אין סיבה שחברי הממשלה יטריחו עצמם לכנסת כדי ליטול חלק בדיוניה. כאמור, לחוק הנורווגי עשויה להתלוות תהודה שלילית בדעת הקהל שכן סביר להניח שמהלך כזה ייתפס כצעד יקר ומושחת שנועד להרחיב את מאגר המשרות על חשבון משלם המסים. הסכנה היא שאמון הציבור בכנסת ובחבריה, הנמוך בלאו הכי, ייפגע עוד.
אם יחליט המחוקק הישראלי לחוקק חוק נורווגי מן הראוי שייתן את הדעת לא רק ליתרונותיו הברורים אלא גם לחסרונותיו. כך למשל, הוא יצטרך להבטיח שהחוק יאפשר לשר מתפטר לשוב לכנסת (כך שמי שנכנס במקומו יצטרך לפרוש מן הכנסת). במצב שבו יש חזרה לכנסת, תלויה משרת חבר הכנסת שנכנס בזכות החוק ביציבות הממשלה. במצב שבו אין חזרה לכנסת, עשוי החוק לשמש את מי רוצה להתקדם פוליטית לפלוט החוצה מן הפוליטיקה את החוליות החלשות יחסית בצמרת המפלגתית. בנוסף, על מנת להתגבר על החששות שאין מדובר בפתרון לבעיה פוליטית, ב"סידור עבודה" או ב"פרס ניחומים" אלא במנגנון שנועד לטפל בכשלי התפקוד של הכנסת, ראוי ששינוי כזה ייכנס לתוקף רק מהכנסת העוקבת ולא באופן מידי מרגע קבלתו. כמובן שיש להחילו על כל השרים ולא להותיר את ההכרעה לגחמתם של אישים או מפלגות. מאחר ומדובר בכלל חוקתי, אין זה מן הראוי ששאלת החלתו תהא נתונה לשיקולים מפלגתיים או אישיים. צעד נכון בכיוון זה כבר נעשה בשנת 2017, כשח"כ דוד ביטן מהליכוד וח"כ יואל חסון מהמחנה הציוני הניחו על שולחן הכנסת את הצעת חוק הפסקת חברות בכנסת של חבר כנסת המכהן כשר ("החוק הנורווגי הגדול"), הכוללת את מרבית ההמלצות שנמנו. במאמר שפרסמו השניים ב-20.6.17 באתר מאקו הם הסבירו את הרציונל העומד בבסיס החוק: "אסור שכנסת ישראל תהיה חותמת גומי או סידור עבודה צדדי לשרי הממשלה. הכנסת היא המוסד החשוב ביותר בדמוקרטיה הישראלית. אם היא אינה מתפקדת – כל מערכות השלטון (ובראשן הממשלה) נמצאות בסכנת קריסה. האינטרס הציבורי המובהק הוא שחברי הכנסת יהיו עצמאיים, מקצוענים, שולטים בחומר, נוכחים בתפקידם ומחויבים בכל מאת האחוזים לייצוג האוכלוסייה שבחרה אותם מול רשויות השלטון". אלא שהצעת החוק הזאת מעולם לא קודמה, ואף לא הגיעה לשלב הקריאה הטרומית.
בשעת כתיבת שורות אלה טרם התברר עד כמה מורחב יהיה החוק הנורווגי שראש הממשלה התחייב להעביר. האם הוא יכלול את כל שרי הממשלה ואת כל סגני השרים? האם רק את חלקם? מה שברור יותר הוא שהחוק לא נועד לטפל טיפול שורש בבעיות היסוד של הכנסת – פרלמנט קטן ולא אפקטיבי. ההבטחה לחקיקתו ניתנה שוב כצורך לפתור בעיה פוליטית נקודתית משיקולים אלקטורליים, מפלגתיים ואף אישיים וחבל. אנו ממליצים לפעול לקידום החוק הנורווגי מתוך הבנה שמדובר בצעד חיוני וחשוב של שינוי חוקתי ולא של מילוי צורך השעה.