איחוד אינטרסים להקטנת הפיצול בכנסת

האיחודים שקרו במערכת הפוליטית ממש לפני סגירת הרשימות תרמו להקטנת הפיצול בכנסת, וקידמו אותנו צעד נוסף לקראת כנסת עם שני גושים מרכזיים, אך זה עדיין לא מספיק. בכדי לוודא שהכנסת הבאה תוכל לתפקד באופן מיטבי, יש לקבוע שראש הרשימה הגדולה ביותר יהיה זה שירכיב את הממשלה ויעמוד בראשה

Flash 90

השבוע שלפני סגירת הרשימות לכנסת, בסוף פברואר, עמד בסימן איחודים בין מפלגות. התוצאה היא שמפת הרשימות שיתמודדו בבחירות מעט פחות מפוצלת מאשר הייתה, ועדיין – היא מאוד מפוצלת. הדבר בולט במיוחד בגוש הימין, שבו עדיין רצות לבחירות לפחות 4 רשימות בולטות – הליכוד, הבית היהודי, הימין החדש וישראל ביתנו. גם כולנו שייכת במידה רבה לגוש זה. בגוש המרכז, אמנם חוסן לישראל ויש עתיד רצות במשותף, אך העבודה – שותפה פוטנציאלית מובהקת לקואליציית גנץ/לפיד – רצה בנפרד.

בשל כך, גם הכנסת הבאה צפויה להיות מאוד מפוצלת, עם לפחות עשר סיעות שיכהנו בה. כך גם הממשלה, שצפויה למנות, בכל קונסטלציה פוליטית, לפחות חמש סיעות. אמנם סיעת השלטון בכנסת הקרובה צפויה למנות כ-35-30 ח"כים, אבל עדיין מדובר בסיעת שלטון קטנה – יישבו בה רק כרבע מחברי הכנסת, הרבה פחות מאשר בעבר.

לנתון הזה יש השפעה מרחיקת לכת על עבודת הכנסת והממשלה. כדי להרכיב קואליציה, סיעת השלטון תצטרך לנהל משא ומתן עם סיעות רבות ו"לשלם" להן מחירים שונים. לאחר שתוקם קואליציה, יצטרך ראש הממשלה להתמודד עם הלחצים של הסיעות הרבות שחברות בה, דבר שיקשה על קידום ויישום מדיניות.

הפיצול המפלגתי בישראל נובע אמנם מריבוי המגזרים וההשקפות בחברה הישראלית, אבל קשור באופן הדוק גם לשיטת הבחירות והליך הרכבת הממשלה, שאינו מעניק די יתרון לסיעות גדולות. כדי להקים ממשלה, סיעה חייבת להרכיב קואליציה שתזכה בהצבעת אמון בכנסת. במילים אחרות, גודלה של סיעה אינו הגורם המכריע בשאלה אם היא תהפוך לסיעת השלטון – מה שמכריע הוא יכולתה להרכיב קואליציה רחבה. אמנם במרבית המקרים, תפקיד הרכבת הממשלה מוטל על ראש הסיעה הגדולה ביותר, אך זה לא מחויב המציאות, כפי שקרה בבחירות 2009 כשהרכבת הממשלה ניתנה לנתניהו, אף על פי שקדימה בראשות ציפי לבני הייתה הסיעה הגדולה.

כדי לצמצם את הפיצול צריך לשנות את הליך הרכבת הממשלה – לקבוע שראש הרשימה הגדולה ביותר שנבחרה בבחירות הוא שירכיב את הממשלה ויעמוד בראשה, ולא יהיה צורך בהצבעת אמון בכנסת לצורך אישור הממשלה החדשה (אם כי הכנסת תוכל להחליפה בהצבעת אי-אמון).

רפורמה כזו תחולל שינוי דרמטי במפת המפלגות. הידיעה שראש הרשימה הגדולה הוא שיעמוד בראשות הממשלה תמריץ את הבוחרים להצביע לרשימות הגדולות ואת הפוליטיקאים והמפלגות לחבור לרשימות או מפלגות גדולות. במצב כזה, סביר להניח שכל המפלגות המשתייכות לאותו הגוש ירוצו ברשימה משותפת, במטרה שהרשימה שלהן תהיה הגדולה ביותר – ובכך תהפוך לסיעת השלטון. בבחירות הנוכחיות, אפשר להניח שבמצב כזה הייתה נוצרת רשימה אחת גדולה בימין, שכוללת את הליכוד, הבית היהודי, הימין החדש וישראל ביתנו ואולי גם כולנו. במרכז-שמאל מפלגת העבודה הייתה מצטרפת לחוסן לישראל/יש עתיד. סביר להניח שהמפלגות הקטנות היחידות שהיו מתמודדות בנפרד הן המפלגות הסקטוריאליות המובהקות – הערביות והחרדיות.

הקטנת הפיצול בכנסת, וחיזוק המפלגות הגדולות, ייעלו את עבודת הכנסת וישפרו את יכולת המשילות – כוח המיקוח של הסיעות הקטנות בקואליציה יקטן, הממשלות יהיו קטנות ולכידות יותר, ולסיעת השלטון יהיה קל יותר לנווט את הממשלה. חשוב לציין שהדבר יחזק גם את האופוזיציה – בניגוד לאופוזיציה המפוצלת והמפולגת כיום, בשיטה המוצעת האופוזיציה תתבסס על סיעה אחת גדולה, תהיה לכידה הרבה יותר, ותוכל להציג חלופה מגובשת יותר לממשלה. מדובר ברפורמה פשוטה לביצוע אך השינוי שהיא תחולל יהיה אדיר ויוכל למנוע – או למצער להקטין – את המשברים הקואליציוניים התכופים שכל אחד מהם מאיים להסתיים בבחירות.

פורסם לראשונה בדה מרקר.