"שיטת מצליח" והפחתת הנטל הרגולטורי בישראל

אין ספק שהנטל והקשיים הרגולטוריים המושתתים על המגזר העסקי יכולים וצריכים להשתנות, אך כדי שזה יקרה, על בעלי העסקים להוכיח עצמם כראויים לכך ולפעול באופן הגון ואתי כלפי הציבור

Shutterstock

עודף רגולטורי! אמירה שנשמעת חדשות לבקרים על ידי בכירים בסקטור העסקי, ולא בכדי: בשנים האחרונות אנשי עסקים נאנקים תחת עומסי הביורוקרטיה ודרישות כפולות ומכופלות מצד משרדי ממשלה ורשויות רגולטוריות שונות אשר מערימים עליהם קשיים רבים שבחלקם אכן לא מוצדקים. ואכן ישנם ניסיונות כנים לטייב את הרגולציה, אבל לטנגו הזה צריך שניים - וגם מהמגזר העסקי נדרש לעשות מעשה.

דווקא בעלי העסקים אשר להם אינטרס עליון בטיוב הרגולציה, צריכים להבין כי כל עוד הם, או לפחות חלקם פועלים ביחס לציבור, על פי הכלל שכל מה שלא נאסר במפורש על ידי הרגולטור הוא לגיטימי, הרי שיתקשו מאד לשכנע בהעברת הרפורמות הכל כך דרושות לנטל הרגולטורי בישראל.

הרגולטורים בישראל רואים את תפקידם כמגני הציבור, מפני ניצול כוחם העודף של התאגידים והעוסקים השונים. הציבור שמכוחו שואבים בעקיפין הרגולטורים את כוחם לטפל באותם מקרים, יתקשה לתמוך בהפחתת הנטל הרגולטורי כל עוד  יחוש כי בהיעדר פיקוח מספק, לא ניתן יהיה לצפות מן הסקטור העסקי להגינות מסחרית אשר תפעל באופן עצמאי ומנותק מן הדרישות הרגולטוריות המכבידות.

שתי אנקדוטות מדגימות בעיני את הבעיה הבסיסית בהתנהלות הסקטור העסקי ומונעות את טיוב הרגולציה בישראל:  

מקרה אחד, נוגע לשאלה האם מפעיל סלולרי צריך לוודא שכשהוא שולח מסרון שבו הוא מיידע את הלקוח שהתעריף שלו עומד לעלות, עליו לברר שאותו לקוח אינו ילד. מתברר שבמשך שנים כך נהגו מפעילות הסלולר עד שמשרד התקשורת הוציא תקנה אשר אסרה על מפעילים סלולריים לפעול כך, שכן לא ניתן לצפות כי ילד יבין את משמעות המסרון, וכי עליהם לשלוח את המידע להורי הילד.

מקרה שני נוגע למה שמכונה בתחום הביטוח, "דמי טיפול". מתברר כי המפקח על הביטוח לא אוסר על סוכני ביטוח לגבות דמי טיפול מאנשים המעוניינים להעביר פוליסות חסכון מחברת הביטוח לחשבונם. כך יצא שסוכני ביטוח רבים מבקשים סכומים שיכולים להסתכם באלפי שקלים כדמי טיפול לביצוע הפעולה. מתברר עוד כי ביצוע של אותה פעולה בדיוק מול חברת הביטוח ולא מול סוכן הביטוח מאפשרת את ביצוע הפעולה ללא שום עלות.  כאן למעשה יש דוגמה הפוכה- פעולה שלא נאסרה במפורש על ידי הרגולטור יצרה נורמה שבה נגבים ככל הנראה דמי טיפול מלא מעט לקוחות בישראל אשר לא מודעים לחלופה הכמעט חינמית הקיימת לאותה פעולה בדיוק.

אף ששני מקרים אלו בוודאי לא מתארים אירועים חד פעמיים, מובן לחלוטין שמפעילים סלולריים וסוכני ביטוח רבים פועלים באופן הגון. ייתכן גם שהדוגמאות המתוארות מעלה הן למעשה תוצאה בה חברות התרגלו למצב בו הן כפופות למספר כה רב של תקנות עד שהן הפסיקו להפעיל שיקול דעת עצמאי, תופעה אשר לה תימוכין רבים במחקר על ההשפעות השליליות של רגולציה מכבידה. ואולם, בה בעת כל עוד ישנם מספיק מקרים מעין אלו קשה לייצר לגיטימציה ציבורית להפחתת הנטל הרגולטורי, שכן כאשר לרבים מקרב הציבור היכולת לספר מספר סיפורים מעין אלו, הם חשים כי ההגנה הרגולטורית היא הערובה היחידה ליכולתם לבטוח בנותני השירותים השונים.

כך יוצא שבשיטת מצליח, בעלי העסקים ההגונים נפגעים פעמיים: הם נאנקים תחת נטל רגולטורי מכביד שמנסה להגן על הציבור מפני בעלי העסקים הלא הגונים מבלי שהם עצמם מנסים להרוויח דבר מאותם פעולות. נכון, העוסקים בטיוב הרגולציה מנסים לבחון את האפשרות לייצר מנגנוני רגולציה שיפרידו בין חברות עסקיות, לפי רמת הסיכוי שיבחרו לפעול באופן לא הגון. ואולם אין כל ספק כי הדרישה המוצדקת של הסקטור העסקי לטייב את מנגנוני הפיקוח עליהם, צריכה גם להיות מלווה בבדק בית עצמי וענפי באשר לאתיקה של התנהלותם המסחרית. כל אחד מן המקרים אשר תוארו לעיל, מרחיק את היום שבו הרגולטורים יוכלו לבטוח בסקטור העסקי כי ישית על עצמו מנגנוני פיקוח עצמיים שימנעו התנהלויות מעין אלו.

פורסם לראשונה בגלובס.