מרחיבים את השתתפות האזרחים

למרות היותה דמוקרטית יותר משאר השיטות הנהוגות כיום בישראל לבחירת המועמדים לכנסת, שיטת הפריימריז איננה נטולת פגמים. פיזור הכוח בין מספר גופים בוחרים יוכל לסייע בייעול התהליך, ובכך בהעצמת הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית והגדלת השתתפות הבוחרים

Flash 90

בתקופה שקדמה לפריימריז היינו עדים לסרטונים שעושים אאוטינג לחברי הכנסת מהליכוד והעבודה. מי יותר מקורי ומי פחות - כולם מדברים לקהל חברים שיכול להכריע אם ייבחרו לכנסת הבאה. אך האם שיטת הפריימריז עדיין רלוונטית למציאות של שנת 2019?

ובכן, זו שיטה מאוד דמוקרטית מבחינת היקף ההשתתפות הפוליטית, אך היא סובלת מליקויים רבים. אלו כוללים בין היתר את ההתפקדויות המאורגנות בידי בעלי עניין ו"קבלני קולות", התפקדות של חברים שכלל אינם מתכוונים להצביע למפלגה, רמת תחרות נמוכה שבקושי מאפשרת למועמדים חדשים להיבחר, והתנהגויות פופוליסטיות של מועמדים הרוצים להבליט עצמם.

במילים אחרות, בישראל מעניקות בדרך כלל המפלגות את כל העוצמה לגוף בוחר אחד בלבד – יהא זה מנהיג יחיד או כלל חברי המפלגה. כאן נעוצה הבעיה. שילוב בין שני גופים בוחרים (או יותר) צפוי לספק תוצאה טובה יותר מבחינת הרחבת השתתפות, הבטחת ייצוגיות ושמירה על לכידות מפלגתית למרות התחרות האישית.

אפשרות אחת היא לייצר "נבחרת מועמדים" בסדר גודל של פי שניים או פי שלושה ממספר חברי הכנסת של המפלגה שתיקבע בידי גוף מפלגתי מצומצם – למשל חברי מפלגה מן השורה אשר ייבחרו באופן אקראי מבין כלל חברי המפלגה. כל המועמדים המעוניינים להופיע ברשימת המפלגה יופיעו בפני חברי ועדה זו, ולאחר מכן ייוועצו חברי הוועדה ויקבעו את חברי הנבחרת. מתוך נבחרת זו יבחרו כלל חברי המפלגה, בשיטת הפריימריז, את הרכב וסדר הרשימה לכנסת. זו שיטה המשלבת עקרונות של דמוקרטיה דיונית (דליברטיבית) והשתתפותית.

ואולם אפשר, מתוך הכרה במגבלות ובשמרנות הכוחות הפועלים בפוליטיקה הישראלית, להסתפק בשיטות פחות דמוקרטיות ממנה, אך יותר דמוקרטיות מהקיימות. ניתן להציע שבמפלגות הנשלטות בידי מנהיג יחיד (יש עתיד, התנועה, ישראל ביתנו, כולנו, חוסן לישראל, גשר) יקבעו שהמנהיג הוא שירכיב את נבחרת המועמדים, ולאחר מכן יצטרך גוף בוחר רחב יותר לבחור מתוכה מועמדים או לדרג אותם, וייתכן כי למנהיג תישמר הזכות להציב מועמדים מטעמו למקומות שייקבעו מראש. מה שחשוב הוא שיש לשמור על העיקרון הבסיסי – פיזור העוצמה בהליך בחירת המועמדים בין מספר שחקנים.

ואם באמת רוצים לתקן ולשפר, הרי שאת ההכרעה הסופית בהחלט לגבי הרכב הרשימה ניתן להפקיד בידי בוחרי המפלגה. ביום הבחירות, כל אזרח ואזרחית ייקחו את הפתק של הרשימה המועדפת עליהם, שעליו יופיעו שמות מועמדי ומועמדות המפלגה לפי הסדר שקבעה כל מפלגה לפי שיטתה. האזרחים יוכלו לאשר את הרשימה כפי שהיא, או לחלופין לבחור ולסמן כמה מועמדים מתוכה. מי מבין המועמדים שיזכה במכסת קולות "אישיים" שנקבעה מראש (למשל שליש ממספר הקולות שנדרשים כדי לזכות במושב בכנסת) יוקפץ במעלה הרשימה וכך תקבע בחירתו לכנסת. ניסיונן של מדינות אחרות שמשתמשות בשיטה זו מלמד כי אמנם הצבעת האזרחים לא משנה באופן משמעותי את סדר הרשימה שקבעו המפלגות, אך הן בפירוש מגלות ערנות לסימנים ששולחים הבוחרים. מועמדים שהוכיחו שהם אהודים בידי ציבור בוחרי המפלגה יזכו לשיפור במיקומם ברשימה בבחירות הבאות – גם אם לא זכו במספיק קולות כדי להיות ״מוקפצים״ במעלה הרשימה. כך תושג המטרה: פיזור העוצמה בין כמה גופים בוחרים, באופן שמשרת את הדמוקרטיה בצורה הטובה ביותר.