עוד מפלגת אווירה התווספה לרשימה
גם מפלגת כולנו בראשות משה כחלון הצטרפה להגדרה של מפלגות אווירה- מפלגות מרכז שנעלמות מהמפה הפוליטית לאחר קדנציה אחת או שתיים, לכל היותר שלוש. סקירה על מפלגות המרכז מ- 1996 ועד היום
Flash 90
מפלגת כולנו, שזכתה להישג מרשים של 10 מנדטים בבחירות 2015, נעלמה לחלוטין מהמפה הפוליטית רק ארבע שנים מאוחר יותר. בכך היא הצטרפה לשורה ארוכה של מפלגות מרכז שקמו מאז שנות ה-90, זכו לעתים להצלחה נאה, אבל נעלמו מהמפה הפוליטית אחרי זמן קצר. פרישתו מהחיים הפוליטיים של משה כחלון, מייסד ומנהיג מפלגת כולנו, היא הזדמנות טובה לשוב ולבדוק את הסיבות לעלייתן ונפילתן של מפלגות המרכז, או אולי נכון יותר – "מפלגות האווירה".
מאז 1996 התאפיין המרכז הפוליטי במפלגות מרכז חדשות שמוקמות, נבחרות לכנסת, אבל לאחר קדנציה אחת או שתיים, לכל היותר שלוש, נעלמות. אפשר לכנות מפלגות כאלה "מפלגות אווירה". זה היה גורלן של הדרך השלישית, מפלגת המרכז, שינוי, מפלגת הגמלאים, קדימה,התנועה וכולנו. לעומתן, מפלגה אחת שלפחות כרגע נראה שהצליחה להתבסס היטב בפוליטיקה הישראלית היא יש עתיד.
מפלגות מרכז מאז 1996
| שם המפלגה | מתי נבחרה לכנסת? | גורל המפלגה |
| הדרך השלישית | 1996 – 4 מנדטים | נעלמה – לא עברה את אחוז החסימה בבחירות 1999 |
| מפלגת המרכז | 1999 – 6 מנדטים | נעלמה – רוב חברי הכנסת מטעמה נטשו אותה; שארית המפלגה לא עברה את אחוז החסימה בבחירות 2003 |
| שינוי | 1999 – 6 מנדטים 2003 – 15 מנדטים |
נעלמה – התפצלה, ושני הפלגים לא עברו את אחוז החסימה בבחירות 2006 |
| הגמלאים | 2006 – 7 מנדטים | נעלמה – לא עברה את אחוז החסימה בבחירות 2009 |
| קדימה | 2006 – 29 מנדטים 2009 – 28 מנדטים 2013 – 2 מנדטים |
נעלמה – לקראת בחירות 2013 חלק מחבריה התפצלו והקימו את התנועה; בבחירות 2015 המפלגה לא התמודדה בבחירות |
| התנועה | 2013 – 6 מנדטים 2015 – חלק מהמחנה הציוני |
נעלמה – בבחירות 2015 התמודדה ברשימה משותפת עם מפלגת העבודה; בבחירות 2019 א' לא התמודדה. |
| יש עתיד |
2013 – 19 מנדטים |
שורדת כחלק מכחול-לבן |
| כולנו | 2015 – 10 מנדטים 2019 א' -4 מנדטים 2019 ב' – חלק מהליכוד |
נעלמה – לפני בחירות 2019 ב' נבלעה (דה פקטו) בליכוד |
| חוסן לישראל | 2019 (א'+ב') – חלק מכחול-לבן | מעולם לא התמודדה באופן עצמאי; שורדת כחלק מכחול-לבן |
| תל"מ | 2019 (א'+ב') – חלק מכחול-לבן | מעולם לא התמודדה באופן עצמאי; שורדת כחלק מכחול-לבן |
תוצאות הבחירות מאז אמצע שנות ה-90 מלמדות שיש בישראל ציבור לא קטן שממוקם במרכז המפה הפוליטית ומהווה "מאגר אלקטורלי" פוטנציאלי עבור מפלגות מרכז. מפלגות אלה נהנות מחולשת המפלגות המצרפיות המסורתיות, הליכוד והעבודה – שלא מתקרבות להישגיהן בשנות ה-70 וה-80, אז זכו שתיהן ביחד בכ-80 מנדטים ואף יותר (לעומת פחות מ-60 בכל אחת ממערכות הבחירות מאז 1999). למרות ההתאוששות המרשימה של הליכוד במערכות הבחירות האחרונות – לא נראה שהוא, ובוודאי העבודה, ישחזרו בקרוב את הצלחות העבר שלהן.
חולשתן של העבודה והליכוד נובעת ממכוון תהליכים, ובהם מגמות גלובליות שהחלישו גם בדמוקרטיות אחרות את המפלגות המצרפיות הגדולות, כמו הפרסונליזציה של הפוליטיקה, לצד נסיבות ישראליות ספציפיות, כמו שיטת הבחירות הישירה לראשות הממשלה, שעודדה בוחרים לפצל את קולם – לבחור בנציג העבודה/הליכוד לראשות הממשלה, ובמפלגה קטנה יותר לכנסת; שינויים דמוגרפיים בישראל, שעיקרם גידול במגזרים השונים (ערבים, חרדים, עולים מברה"מ לשעבר); הנזקים שגרמה לעבודה ולליכוד שיטת הפריימריז, במיוחד דימוי ציבורי-תקשורתי נמוך וקושי למשוך "כוכבים", בוודאי מול מפלגות-מנהיג (שמרכיב את הרשימה לפי החלטתו הבלעדית); ומהלכים ספציפיים שהחלישו את העבודה והליכוד, כמו הניתוק בין העבודה להסתדרות והפיצולים בשתי המפלגות. מרכז המפלגה הפוליטית נותר אפוא "פרוץ" לכניסתן של מפלגות מרכז גדולות.
יתר על כן, מבט לדמוקרטיות אחרות מלמד שמפלגות מרכז יכולות להתבסס במערכת הפוליטית ולשרוד תקופה ממושכת. דוגמאות בולטות הן המפלגה הליברל-דמוקרטית בבריטניה (שהוקמה ב-1988) והמפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP) בגרמניה (שהוקמה ב-1948).
ובכל זאת, מפלגות המרכז בישראל נוטות להיעלם במהירות. מדוע?
מבט על מפלגות המרכז לאורך השנים מלמד שהן ניצבות בפני כמה סכנות עיקריות:
- הסתמכות על מנהיג כריזמטי - רוב מפלגות מרכז נבנות סביב מנהיג כריזמטי אחד. אם אותו מנהיג עוזב מסיבה כלשהי, או מתברר כלא-מוצלח – המפלגה מתקשה לשרוד בלעדיו. דוגמה מובהקת היא מפלגת שינוי, שלא שרדה לאחר פרישתו של טומי לפיד מראשות המפלגה.
- פיצולים פנימיים - זכורה במיוחד עזיבתם של חלק מחברי קדימה לטובת "התנועה" לקראת בחירות 2013, שהובילה להתרסקותה של קדימה בבחירות אלה. גם שינוי, מפלגת הגמלאים ומפלגת המרכז סבלו מפיצולים. לא פלא שיש עתיד, שהצליחה עד כה להימנע ממשברים רציניים, גם מצליחה לשרוד תקופה ממושכת-יחסית.
- חוסר השקעה במיסוד וביסוס המפלגה - הכוונה להקמת מוסדות וגיוס והפעלת פעילים וחברים (לא רק בתקופה הבחירות). הניסיון מוכיח שמוסדות, פעילים וחברים מסייעים למפלגות לשרוד בתקופות משבר – כך לדוגמה שרדו הליכוד והעבודה משברים קשים. מרבית מפלגות המרכז לא משקיעות מאמצים בתחומים אלה, ואין להן כמעט נוכחות בשטח (קדימה הייתה מקרה יוצא דופן, וגם יש עתיד מקיימת פעילות קבועה בשטח, אם כי ללא דמוקרטיה פנימית).
- נטישת המצביעים לטובת מפלגות מרכז חדשות - ההיסטוריה מלמדת שציבור מצביעי המרכז נוטש לעתים קרובות את מפלגת המרכז שעבורה הצביע בבחירות הקודמות לטובת מפלגת מרכז חדשה. נראה שבאופן טבעי, מצביעי מפלגות מרכז נאמנים פחות למפלגותיהם, משום שהצבעתם אינה מבוססת על אידאולוגיה נוקשה או זהות סקטוריאלית ספציפית. עם זאת, למפלגות המרכז בישראל יש מאפיינים ספציפיים ש"מעודדים" מצביעים לנטוש אותן. כך, הן לעתים קרובות מבטיחות לציבור הנלהב שינוי מידי וממשי בתחום מסוים – למשל הבטחותיה של מפלגת הגמלאים לשיפור משמעותי במצבו של מגזר זה והבטחותיה של שינוי ל"מהפכה אזרחית" הציבור עלול להתאכזב מהן במהירות. הן גם מציגות את עצמן כמי שיאמצו "פוליטיקה חדשה" ונקייה (בניגוד ל"פוליטיקה ישנה", מסואבת, המאפיינת את הליכוד והעבודה). כיוון שבפועל קשה מאוד לממש הבטחה כזו בעולם הפוליטי המורכב, הבוחרים נוטים להתאכזב במהירות גם ממנה. לבסוף, כאמור, מפלגות מרכז רבות מסתמכות כאמור על מנהיג כריזמטי בודד – וכשאותו מנהיג פורש או מתברר כלא-מוצלח, הבוחרים לא מהססים להחליפו במנהיג כריזמטי אחר של מפלגת מרכז אחרת.
באופן עקרוני, היווצרותן של מפלגות חדשות אינה תופעה שלילית, שכן מפלגות כאלה יכולות "לנער" את המערכת הפוליטית – לסייע לפוליטיקאים חדשים ורעננים להיבחר ולהעלות סוגיות חדשות ורלוונטיות על סדר היום. יש גם חשיבות למפלגה שתייצג ציבור רחב בישראל שמזהה את עצמו עם המרכז הפוליטי, ולחיזוק המרכז יש פוטנציאל להשפיע לטובה על החברה כולה – לרכך קונפליקטים אידאולוגיים ומגזריים ולמתן דרישות ועמדות נוקשות של קבוצות מסוימות.
אבל במבט רחב, הצלחתן (והיעלמותן) של מפלגות מרכז היא אחד התסמינים של משבר המפלגות בישראל. ריבוי מפלגות המרכז החדשות שקמות וגורפות הישגים נאים בבחירות מעיד על חוסר שביעות הרצון של הציבור מהמפלגות הוותיקות – מהפוליטיקאים העומדים בראשן ומכישלונן לפתור בעיות יסוד בחברה הישראלית. בתהליך מעגלי, התחלופה המהירה של מפלגות בכנסת פוגעת עוד יותר באמון הציבור בפוליטיקה, בפוליטיקאים ובמפלגות, אשר גם כך מצוי בשפל המדרגה. אותם הבוחרים שכבר התאכזבו מהמפלגות הגדולות חוזרים ומתאכזבים שוב ושוב ממפלגות מרכז – וכך עלולים להתייאש לחלוטין מהמערכת הפוליטית ומהדמוקרטיה בישראל.
כמו כן, תחלופה מהירה של מפלגות פוגעת בפוליטיקה הישראלית במספר היבטים. למשל, היא מובילה לתחלופה מהירה של חברי כנסת, כך שהם לא מספיקים לצבור ניסיון ולהתמקצע בעבודה פרלמנטרית. בנוסף, היא פוגעת באחריותיות של המפלגות כלפי הציבור: הפוליטיקה הדמוקרטית מבוססת על כך שמפלגות יידעו שהן עתידות לעמוד למבחן הציבור, אשר יתגמל או יעניש אותן בהתאם לתפקודן. חברי הכנסת המכהנים במפלגות מרכז, ויודעים שיש סיכויים לא-מבוטלים שמפלגתם פשוט תיעלם בבחירות הבאות – צפויים לגלול פחות אחריותיות לעומת חברי כנסת שמכהנים במפלגות יציבות ומבוססות. עשויים להיות לכך גם צדדים חיוביים – חברי כנסת במפלגות מרכז ש"באים לעבוד" במקום "להידבק לכיסא" – אך בסופו של דבר, כך לא מתנהלת פוליטיקה בריאה במדינה דמוקרטית.
מפלגת כולנו, ה"הבטחה" הגדולה של בחירות 2015, סבלה מאותם כשלים כמו קודמותיה, מפלגות האווירה: הסתמכות על מנהיג כריזמטי – משה כחלון; קונפליקטים פנימיים, ובהם עזיבתם, תוך זמן קצר יחסית, של השרים יואב גלנט ואבי גבאי ושל חברי הכנסת מייקל אורן ורחל עזריה; הבטחות בחירות שקשה לקיים (לגבי יוקר המחייה); וחוסר השקעה במיסוד וביסוס המפלגה, למשל בגיוס חברים ופעילים, הקמת מוסדות וקיום פעילות פנים-מפלגתית דמוקרטית או רעיונית-אידיאולוגית. כל אלו, נוסף על הקושי הטבעי של מפלגות מרכז לשמור לאורך זמן על תמיכתו של ציבור שהוא מטבעו פרגמטי, לא-מגזרי ופחות נאמן – הובילו להיחלשותה המשמעותית בבחירות אפריל 2019, שאחריהן חברה לליכוד. בתחילה הוכרז שהשתיים יתמודדו ברשימה משותפת, אך בהמשך היא פשוט נבלעה בליכוד ונעלמה (אף שבאופן רשמי הרשימה שהוגשה לוועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות בספטמבר הייתה משותפת לשתי המפלגות, הדבר נעשה רק לצורך שמירה על כספי מימון הבחירות של כולנו).
בסופו של דבר, אף שיש בישראל ציבור לא קטן שממוקם במרכז המפה הפוליטית ומהווה פוטנציאל אלקטורלי, טרם קמה בישראל מפלגת מרכז גדולה ששרדה לאורך זמן. בהקשר זה, מוקדם לדעת מה יהיה גורלה של רשימת כחול-לבן ושל המפלגות שמרכיבות אותה. מצד אחד, היחלשותה חסרת התקדים של מפלגת העבודה בבחירות אפריל וספטמבר 2019 פינו מקום רב יותר מאשר בעבר במרכז המפה הפוליטית. מצד שני, עד כה אין עדויות לכך שחוסן לישראל ותל"ם נוהגות באופן שונה ממפלגות המרכז שקדמו להן בכל הנוגע, למשל, להקמת מוסדות מתפקדים, הפעלת סניפים לאחר הבחירות ושמירה על קשר רצוף עם התומכים והפעילים. אם לא ילמדו מגורלן של מפלגות המרכז בעבר, ספק אם יצליחו לשרוד לאורך זמן ולהתאושש ממשברים, שבוודאי עוד יגיעו. המקרה של יש עתיד מעט שונה, שכן היא מצליחה לפרוש רשת מרשימה של פעילי שטח המקיימים פעילויות מקומיות, מפעילים קבוצות דיון ברשתות, ומגייסים מתנדבים. לאור זאת, אין זה מפתיע שנכון לעכשיו, מבין כל מפלגות המרכז שקמו מאז שנות ה-90, יש עתיד מסתמנת כיציבה וכמצליחה ביותר לטווח ארוך. עם זאת, חלק מהסכנות שהובילו להיעלמותן של קודמותיה ניצבות גם בפני יש עתיד – במיוחד הסתמכות על מנהיג כריזמטי אחד (יאיר לפיד).