תודה לכחלון
היה יכול להיות גרוע יותר: הכנסת היוצאת חוקקה לא מעט חוקים שפגעו בערכים הדמוקרטיים של המדינה וערערו את מעמדם של שומרי הסף. עם זאת, מפלגת כולנו והעומד בראשה בלמו לא מעט חוקים ומנעו פגיעות נוספות, יש שיאמרו אנושות, בדמוקרטיה הישראלית.
לפני סערת הבחירות הבאה עלינו בקרוב, צריך גם לסכם את מעללי הכנסת היוצאת. הכנסת ה-20 הייתה פוגענית ביותר כלפי ערכים דמוקרטיים, חופש הביטוי, שומרי הסף ובעיקר כלפי המיעוטים. היא התבלטה לרעה לעומת הכנסות שקדמו לה, אפילו מול הכנסת ה-18, שחוקקה את חוק החרם, חוק הנכבה וחוק ועדות הקבלה הזכורים לרע.
ברור כי גולת הכותרת בחקיקה הפופוליסטית והפוגענית כלפי הדמוקרטיה היה חוק הלאום. יקח שנים לנתח את גלי ההלם כתוצאה מחוק יסוד כזה, המגדיר את המדינה כיהודית בלבד, מדיר את המיעוטים ומבקש לשנות את האיזונים שבין היותה של המדינה מדינת לאום ובין היותה דמוקרטית. גם אם בג"צ יתקן, ככל הנראה, באמצעות פרשנות שתראה בחוק הלאום כזה שלא סותר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועל כן לא מאפשר אפלייה כלפי מי שאינם יהודים, נזקו של החוק יישאר במובן החינוכי והמסר שהוא משדר ליהודים וללא-יהודים בישראל כאחד.
מעבר לכך, הכנסת ה-20 חוקקה את "חוק ההדחה", המאפשר לה להדיח ברוב של 90 ח"כים חבר כנסת על סמך עילות שהן למעשה עבירות פליליות. בכך היא הפכה עצמה לגוף חוקר, תובע, שופט ומוציא לפועל. חוקים נוספים שעברו ביקשו לפגוע בחופש הביטוי של ארגוני זכויות אדם ("חוק שוברים שתיקה" ו"חוק העמותות") או של יוצרים ("חוק הקולנוע").
עם זאת, יש לציין כי המתקפה שלוחת הרסן על שומרי הסף – בית המשפט, היועצים המשפטיים, המשטרה והפרקליטות – לא צלחה. כאן יש לציין לטובה את השר משה כחלון שעמד במילתו, ועצר בגופו את היוזמה המסוכנת ביותר מבית מדרשה של שרת המשפטים: פסקת ההתגברות. הצעה זו נועדה להפוך את פסיקת בית המשפט העליון להמלצה בלבד ולאפשר לכנסת לחוקק חוקים הסותרים את חוקי היסוד ברוב של 61 חברי כנסת. כך גם "חוק היועמ"שים", שניסה להפוך את היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה משומרי סף מקצועיים למינוי פוליטי, לא עבר בסופו של דבר. "החוק הצרפתי" ירד מסדר היום ו"חוק ההמלצות" רוכך באופן משמעותי. זכור במיוחד גם חוק ה"נאמנות בתרבות" המביש, אשר חופש ההצבעה שהכריז עליו כחלון לקראת ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית מנע את אישורו הסופי.
בכל הכנסות האחרונות, היה בקואליציה מרכיב ליברלי שהיה קריטי לריסון ומניעת ההתקפות על ערכי הדמוקרטיה וחלקות הסמכויות: בכנסת ה-18 היו אלה השרים בגין, מרידור, ומיקי איתן וכן יו"ר הכנסת שהוא הנשיא דהיום ריבלין. בכנסת ה-19 היתה זו שרת המשפטים לבני ושרי יש עתיד, שעיכבו ובלמו יוזמות מזיקות, כולל את חוק הלאום דאז. כאמור, בכנסת האחרונה מילאה את המשבצת הזו מפלגת כולנו (בחיזוקו של ח"כ בני בגין מתוך הליכוד). יש לקוות כי גם בקואליציה הבאה, תהיה לפחות לפחות מפלגה אחת שתראה בעצמה כמייצגת את הימין-מרכז הליברלי, זה הממשיך את דרכם של מנחם בגין וזאב ז'בוטינסקי, הנלחם על חירות האדם, על השוויון למיעוטים, על שלטון החוק ועצמאות מערכת המשפט וכנגד מתן כח מוחלט ובלתי מרוסן לשלטון. מפלגה כזו חייבת, עוד במעמד ההסכם הקוליאציוני לדרוש, בדיוק כפי שדרש כחלון: זכות וטו בהגנה על בית המשפט ושומרי הסף האחרים. זהו המבצר האחרון בהגנה על חירויות הפרט וזכויות המיעוטים בישראל.
פורסם לראשונה בהארץ.