מהברית עם מפא"י לימין החדש

מפלגת הימין החדש מחזירה את השרים בנט ושקד לנקודת ההתחלה של מסעם הפוליטי: הקמת מפלגת ימין דתית-חילונית חדשה. מעניין יהיה לראות האם יבלטו אך ורק בניסיון לאגף מימין את הליכוד או שיציעו גם משנה ליברלית יותר בתחומי דת ומדינה. על גילגולה של תנועת המפד"ל, ודפוסי ההצבעה של הציונות הדתית.

הקמת מפלגת "הימין החדש" על-ידי שני מנהיגי "הבית היהודי" היא הזדמנות טובה לריענון הזיכרון לגבי גלגוליה הפוליטיים של הציונות הדתית. בשנים שלפני הקמת המדינה היו ביישוב היהודי בארץ שתי סיעות של הציונות הדתית: "המזרחי", הסיעה הוותיקה יותר, שהייתה בעלת אופי עירוני-בורגני, וסיעת "הפועל המזרחי", שייצגה את הפועלים, אנשי הקיבוצים והמושבים, ואנשי בני עקיבא, והייתה גדולה בהרבה.

הפועל המזרחי נקטה עמדות סוציאליסטיות מובהקות, אבל גם אנשי המזרחי תמכו ברעיונות בסיסיים של צדק חברתי. מבחינה מדינית, התפישה הייתה ימנית מתונה, ואנשי הסיעות הדתיות שימשו לא פעם גורם מתווך בין מפא"י של בן-גוריון לבין האצ"ל ואנשי הימין, בראשות מנחם בגין.

בשתי הכנסות הראשונות עדיין שמרו שתי הסיעות על קיום נפרד. בכנסת הראשונה הם התמודדו ב"חזית דתית" משותפת עם כלל הסיעות הדתיות, כולל החרדיות (שגם בהן התקיים פיצול לאגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל). למזרחי היו 4 מנדטים (מתוך 16) ברשימה המאוחדת הזו, והפועל המזרחי זכו ב-7 מנדטים, והיו הסיעה הגדולה ביותר בתוך הרשימה. בכנסת השנייה כבר רצו כל ארבע הסיעות הללו בנפרד. המזרחי זכו בשני מנדטים, והפועל המזרחי בשמונה.

בכנסת השלישית התאחדו שתי הסיעות למפד"ל: המפלגה הדתית-לאומית, שזכתה ב-11 מנדטים. מנהיג המפלגה המאוחדת, משה-חיים שפירא, נחשב לאחד היונים המובהקות במערכת הפוליטית של אותם ימים, בוודאי בין חברי הממשלה. ב-1967 הוא התנגד נחרצות עד שלב מאוחר יחסית לעצם הכניסה למלחמה מול מצרים, וגם כשזו פרצה הוא הביע חשש גדול מכיבוש העיר העתיקה, בשל החשש מפגיעה במקומות הקדושים לנצרות ולאסלאם.

אבל העמדה היונית הזו הייתה לצנינים בעיני הדור הצעיר של המפלגה, בראשות זבולון המר וד"ר יהודה בן-מאיר. אחרי מלחמת יום הכיפורים הם חברו לאנשי "גוש אמונים", בהנהגת חנן פורת, כדי להדיח את הדור הוותיק והמתון יותר של המפלגה (שמאז פטירת שפירא ב-1970 הונהגה בידי ד"ר יוסף בורג). ב-1977 הם הצליחו חלקית, והדיחו את יצחק רפאל וזרח ורהפטיג הוותיקים, אך לא את בורג. עם זאת, המפלגה כולה העתיקה באותה שנה את הברית ההיסטורית שלה מתנועת העבודה לברית עם הליכוד והימין. השותפות החדשה הזו הייתה אחד מאדני היסוד של המהפך הפוליטי משלטון תנועת העבודה לליכוד, וגם תרמה להתמדת שלטון הליכוד ברוב השנים שחלפו מאז.

די מהר נוצר קרע גם בין צעירי המפד"ל לחבריהם מגוש אמונים. כשחתם בגין על הסכמי קמפ דיוויד עם אנוואר סאדאת, שכללו גם את פינוי יישובי סיני, נמנעו רוב חברי המפד"ל בהצבעה בכנסת על ההסכמים. אנשי גוש אמונים, שציפו להצבעת נגד ואף לפרישה מהממשלה, זעמו וחברו לכמה מאנשי הליכוד שכעסו גם כן על ההסכמים להקמת תנועת "התחיה", ששיתפה דתיים וחילונים. גם כשהתחיה הגיעה לסוף דרכה הפוליטית, היו רבים מאנשי הציונות הדתית שראו את המפד"ל כמתונה מדי הן מבחינה מדינית והן מבחינה דתית (החוגים התורניים בציונות הדתית ציפו שאנשי המפלגה יקבלו עליהם דעת תורה של רבני הציונות הדתית, כמקובל במפלגות החרדיות, בעוד ראשי המפד"ל התנגדו לכך). וכך, מאז ראשית שנות השמונים הייתה לצד המפד"ל כמעט תמיד גם מפלגה ציונית-דתית נוספת, ימנית יותר מבחינה מדינית ודתית גם יחד, שנקראה בשמות ובהרכבים שונים: מצ"ד, מורשה, תקומה והאיחוד הלאומי. במקביל, גם חלק מהבוחרים המזרחיים של המפד"ל החלו להעביר את הצבעתם לש"ס, ואילו החלקים הליברליים יותר בציונות הדתית פנו לשותפות במפלגות חילוניות: רובם בליכוד, שכן רוב אנשי הציונות הדתית מזוהים עם הימין, ומיעוטם גם במפלגת העבודה לגלגוליה השונים, ובשנים האחרונות גם במפלגת 'יש עתיד'.

כל הפיצולים האלה פגעו כמובן במפד"ל, וכתוצאה מכך היא עברה שני תהליכים: שינוי שם לבית היהודי, במטרה לקרב לשורותיה לא רק דתיים מובהקים אלא גם ציבור מסורתי (שהשם 'מפלגה דתית-לאומית' עלול היה להרחיק אותם), וכן חבירה לגוש פוליטי עם האיחוד הלאומי: שתי המפלגות פועלות בנפרד אבל רצות לכנסת ברשימה משותפת.

בכנסת ה-18 הגיעה הבית היהודי לשפל של 3 מנדטים (בשעה שלאיחוד הלאומי היו 4), שאיים על עצם קיומה. ח"כ אורי אורבך העלה אז את ההצעה "להמליך" על המפלגה את נפתלי בנט, כצעיר כריזמטי ופופולרי שתכנן באותם ימים הקמת מפלגת ימין דתית-חילונית בשם "ישראלים" (יחד עם איילת שקד והרב אביחי רונצקי). בנט ומתפקדי הבית היהודי אישרו את השידוך והדיחו את המנהיג הקודם, זבולון אורלב. בבחירות לכנסת ה-19 זכתה הרשימה המשותפת של הבית היהודי והאיחוד הלאומי ב-12 מנדטים, ובבחירות האחרונות (לכנסת ה-20) בשמונה מנדטים. אבל לאורך התקופה התבררו חילוקי הדעות בין בנט ואיילת שקד לבין שאר חבריהם. בנט ושקד כיוונו למפלגת ימין כלל-ישראלית, הרואה את עצמה כבסיס להנהגה לאומית, בעוד שאר חבריהם, בשתי הסיעות גם יחד, המשיכו לראות את עצמם כמייצגי הציונות הדתית, ואנשי 'האיחוד הלאומי' אפילו יישרו קו לעיתים קרובות עם עמדות הסיעות החרדיות בנושאי דת ומדינה.

גם בתחום הכלכלי-חברתי התקיים פער בין בנט ושקד לחברי המפלגה. השניים, ובמיוחד שקד, ביטאו עמדות קפיטליסטיות מובהקות, שביקשו להגביל מאוד את מעורבות המדינה בכלכלה. לעומת זאת, מדד השלום של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא שבקרב בוחרי הבית היהודי ישנה חלוקה כמעט שווה בין המזהים עצמם כסוציאליסטים וקפיטליסטים, כאשר רוב הבוחרים מגדירים את עצמם כמצויים באמצע בסוגיה זו.

עם זאת, ברור לגמרי שלא הפער בתחום החברתי-כלכלי הוא שהוביל להחלטת בנט ושקד לפרוש מהמפלגה ולהקים תנועה חדשה. הסיבות הן שתיים: בראש וראשונה, חידוד התחושה של השניים שמהבית היהודי הם לא יוכלו להגיע לעמדת הנהגה לאומית, ואפילו לא לאיים פוליטית על ראש הממשלה, כיוון שחוגי הבית היהודי נוטים לבטל את דעתם מפני זו של ראש הממשלה, הן מתוך חשש מדיני ממשמעות הפסקת כהונתו כראש ממשלה והן מחשש שהוא ישאיר אותם באופוזיציה, ולא יוכלו לדאוג משם למגזר שהם מייצגים. בנוסף, מעורבות הרבנים בעמדות המפלגה, למרות שעד היום אין להם מעמד פורמלי (לבית היהודי אין מועצת רבנים, כמקובל במפלגות החרדיות), גם הפריעה לבנט ושקד לגיבוש עמדות ליברליות יותר בתחום דת ומדינה. דווקא בתחום הזה מגלה מדד השלום שבין בוחרי הבית היהודי יש ביקוש לעמדות ליברליות. כך, למשל, אחוז גבוה מהבוחרים, שמגיע בסקרים מסוימים אפילו לרוב קטן, תומך בהשוואת הזכויות של זוגות להט"בים לשאר הזוגות, וכן במתן אפשרות אימוץ לזוגות חד-מיניים (יש לציין כי בשל גודל המדגם לא ניתן לתמוך במגמה זו באופן מובהק).

למעשה, המהלך שביצעו בנט ושקד השבוע מחזיר אותם לנקודת ההתחלה של מסעם הפוליטי: הקמת מפלגת ימין דתית-חילונית חדשה. אלא שבשש השנים בהן חברו לבית היהודי הם זכו כמובן בעמדות בולטות והשפעה שספק אם היו יכולים לזכות בהן כשהחלו את דרכם כאלמונים. מעניין יהיה לראות האם יבלטו אך ורק בניסיון לאגף מימין - מבחינה מדינית וביטחונית - את הליכוד ונתניהו, או שיציעו גם משנה ליברלית יותר בתחומי דת ומדינה ויאתגרו את הווטו שניתן למפלגות החרדיות בתחום זה בכנסת היוצאת.