צריך ואפשר לחסום פורנו

אל מול שפע התכנים המוצעים ברשת האינטרנט – חלקם פוגעניים ומיניים – עומדים הורים נבוכים ומערכת חינוך שאינה יודעת לתת מענה מספק. בהצעת החוק החדשה של ח"כ מיקי זוהר מוצע פתרון לכך, אך יש לצמצם אותו ולהגביל את הגישה לפורנו באמצעות חובת אימות גיל לאתרים מסוימים, כדי להגן על ילדינו ועל זכותנו לפרטיות באופן אפקטיבי.

Flash 90

נתחיל מהסוף - קיתונות הבוז שזוכה להם חבר הכנסת מיקי זוהר סביב הדיון על "חוק הפורנו", אינם מוצדקים.
אכן, מאחורי ההסדרים שהביא בשבוע שעבר זוהר לא הייתה חשיבה מספקת או היוועצות עם אנשי הטכנולוגיה הנכונים, וגם לא הפנמה של חשיבות הזכות לפרטיות. גם הניסיונות לזלזל בגורמי המקצוע במשרד המשפטים ולתייג כל מתנגד כ"סמולן" היו מכוערים.

ההצעה החדשה של זוהר, לעומת זאת, נעדרת פגיעה דרמטית כמו ההצעה המקורית, אך גם בה יש מקום לשיפור. ח"כ זוהר עלה על בעיה הדורשת תיקון. קלות הגישה לאתרי פורנו, העובדה שילדים בגילאים צעירים נחשפים לתכנים הפוגעניים האלה וההשפעה שיש לכך על תפיסות המיניות שלהם, היא עובדה נכוחה. זהו אתגר מדיניות חשוב שאין צורך ללעוג למי שמבקש להתמודד איתו.

חלק מהביקורת שהוטחה בזוהר נוגעת לכך שאם ממילא אי אפשר לחסום את האינטרנט באופן הרמטי, לא צריך לעשות שום דבר. זאת תפיסה מיושנת, שלא לומר חסרת אחריות. ההבנה שבאינטרנט יש רעות חולות שהשפעתן החברתית מזיקה, ושצריך לחשוב על פתרונות, היא נכונה יותר. זה נכון בקשר לדיסאינפורמציה ולפרטיות, לביטויי שנאה ולשיימינג ציבורי, להסתה לאלימות ולטרור, להשפעה על בחירות, וגם לחשיפה לתכני פורנוגרפיה.

לכן השאלה היא איך לפעול באופן אפקטיבי מבלי לסכן את הפרטיות שלנו או להטיל הגבלות לא הגיוניות ודרקוניות. ברור שאסור לתת לחברות האינטרנט גישה למרשם האוכלוסין כפי שביקש זוהר לעשות, וברור שדרך המלך היא שהורים יתקינו תוכנות סינון כאשר ילדיהם בגיל רלוונטי. האחריות על תהליך היידוע והדחיפה ההתנהגותית שנדרשת להורים לבחור בתוכנות סינון, צריכה להיות דרך ספקיות האינטרנט, בעת רכישת מנוי וגם אחת לתקופה באמצעות הודעה אוטומטית למשתמשים, והכל באותיות קידוש לבנה ובדרך בולטת. למעשה, זהו העיקרון שבו בחר זוהר לפעול כעת, לאחר הביקורת.

אבל, גם התפיסה שלפיה ממילא הכל צריך להתחיל ולהסתיים בחינוך ובשינוי התנהגות, והורים צריכים לדאוג לילדים שלהם, היא מיתממת. הורים נבוכים ומערכת החינוך המיושנת עומדים חסרי אונים מול "השפע" שניצב בפני הילדים. יותר מזה, כל מי שמבין משהו בכלכלה התנהגותית יודע גם שהציפייה להעצים אנשים באמצעות מתן כלים כמו תוכנות סינון או חובה לבטא הסכמה לפגיעה בפרטיות שלהם, מתנפצת על קרקע האדישות וחוסר ההבנה של הציבור בתחומים אלו.
לכן זה לא יספיק וכמו במדינות אחרות - צריך כלי מדיניות נוספים. ראשית יש להגדיר באופן נכון, מצמצם ומדויק מה זו פורנוגרפיה ולא להרחיב את ההגדרה שלה עד לכדי גיחוך, לכיוון של עירום או איסור של הצגת יחסי מין מכל סוג שהוא.

שנית, דרך עדיפה על פני יצירת "רשימות שחורות" של מי שבוחרים או לא בוחרים בסינון היא ליצור חובת אימות גיל בכניסה לאתרים המספקים פורנוגרפיה מסחרית. בבריטניה ואוסטרליה, למשל, בחרו להטיל אחריות לווידוא גיל המשתמשים על אתרי הפורנו עצמם. אבל זה בעייתי, כי לכו תרדפו אחר אתרים בצ'כיה ובאיי קיימן. לכן, עדיף שחובה זו תוטל על ספקי האינטרנט, תוך היעזרות בטכנולוגיה דומה לזו שבה עושות שימוש תוכנות הסינון. אפשר לחשוב על מכרז לבחירת חברת סינון טובה מספיק שתהיה תחת פיקוח של משרד התקשורת ותספק שירותים אחידים לכל החברות, ובמקביל להקים טריבונל ערעור יעיל בכדי לטפל בטעויות בהחלטה.

את הליך זיהוי הגיל יש לבצע תוך פגיעה מינימלית בפרטיות, למשל באמצעות קוד שיינתן עם חתימת המנוי או באמצעות הודעת טקסט שתישלח למספר הטלפון המקושר עם המנוי ויוזן בכניסה לאתר. ובעיקר, יש ליצור הסדר הקובע חובת מחיקה של הבקשה תוך זמן קצר (למשל 48 שעות) בפיקוח הרשות להגנת הפרטיות. זוהי דרך מקובלת לשמירה על פרטיות גם לפי הרגולציה האירופית החדשה. חובת אימות גיל באתר מסוים היא אמצעי פוגעני פחות מאשר סינון של כלל האתרים, ומאפשרת הפעלת שיקול דעת של הגולשים מבלי לקבוע באופן גורף ולכתחילה שהכל אסור.

אפשר לטעון שגם הדרך הזאת יוצרת פוטנציאל מעקב של ספקיות האינטרנט אחר היסטוריית הגלישה שלנו, וזה נכון באופן מסוים, אבל היא טובה עשרות מונים מאשר יצירת רשימות שחורות של גולשים או חסימה כללית של הרשת. הדרך הזאת גם לא מטפלת בכל הבעיות, למשל בהעברת תכני פורנו בוואטסאפ או במי שיגלו יצירתיות מתוחכמת במעקפים. אבל היא תיתן מענה ל"רחובות הראשיים", לנגישות הקלה מדי של רוב הילדים לתכני פורנו.

טוב עשה מיקי זוהר שירד מהעץ שעליו טיפס, ובחר בחוק שמשתמש בכלים סבירים יותר. טוב יעשה אם יתקן במעט את המודל וישתמש גם בסינון לפי גיל, תוך הקפדה על שמירה של פרטיות המשתמשים.

פורסם לראשונה בהארץ.