טרפת חוקי היסוד

כללי משחק אינם ניתנים לשינוי לעיתים קרובות, בטח לא לשם הטבה עם שחקן אחד בלבד, אז איך זה שאת חוקי היסוד בישראל, עליהם מושתתים העקרונות הדמוקרטיים והיהודיים של המדינה, ניתן לשנות בקלות רבה כל כך?

גם מבלי להתייחס כלל לתכנו של התיקון לחוק יסוד הממשלה המתקרא "חוק גדעון סער" יש להתנגד אליו משני טעמים עקרוניים: ראשית, חקיקה איננה כלי פרסונלי. היא אמורה להיות כללית, ולא אמורה לשמש בכדי לפגוע באדם ספציפי או להיטיב עם אדם ספציפי. חקיקה נועדה להיות כלי נורמטיבי כללי, שנחקק ומתוקן מטעמים עקרוניים, ענייניים ולא בגלל הצורך "לטפל" בסוגיה הקשורה באדם ספציפי.

הטעם העקרוני השני הוא שחוקי היסוד, המהווים את התחליף לחוקה בישראל הם כללי המשחק, ואין לתקן אותם לפי כל גחמה, שמועה תאורטית, או קונייקטורה פוליטית ספציפית. עוד לפני "חוק גדעון סער", הכנסת הנוכחית שוברת שיאים בתיקוני חוקי יסוד, וכבר תיקנה את חוקי היסוד ארבע עשרה פעמים (!), וכן הוסיפה חוק יסוד אחד חדש (חוק הלאום), ואלה רק היוזמות שהושלמו ועברו קריאה שניhה ושלישית. זהו מצב תזזיתי בלתי סביר בעליל מבחינה חוקתית. הכנסת הקודמת (שאמנם כיהנה תקופה קצרה יותר) השתמשה בכוחה המכונן שבע פעמים, והכנסת ה-18 (שכיהנה ארבע שנים) השתמשה בה פעמיים. בכל מקרה מדובר במספר חריג של תיקונים חוקתיים אך הכנסת הנוכחית ממש הגדישה את הסאה.

משפטן חוקתי אמריקאי, לו היה שומע שישראל מתקנת את החוקה דה-פקטו שלה 15 פעמים במסגרת קדנציה אחת של ארבע שנים היה מתפלץ: בארה"ב, מאז כינון החוקה (1789) היא תוקנה רק 27 פעמים, עשרה מתוך התיקונים נעשו ממש בשנים הראשונות. התיקון האחרון הוכנס לפני 26 שנים. זאת משום שכדי לתקן את החוקה יש צורך בהסכמה של שני שלישים בבית הנבחרים ובסנאט וכן באישור של שלושה רבעים מן המדינות עצמן.

ומדוע זה קורה בישראל? פשוט משום שזה אפשרי. בישראל, אין שום יציבות חוקתית: ניתן לחוקק חוקי יסוד חדשים, או לתקן את הקיימים ללא שום הליך מיוחד וללא רוב מיוחד – למעט מיעוטם ש"משוריינים" ברוב של ששים ואחד חברי כנסת, שזה ממילא הרוב המינימלי הנדרש לקיום קואליציה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עליו מושתת כמעט כל משטר זכויות היסוד החוקתי בישראל ניתן לביטול או לתיקון ברוב של 2 נגד 1, בשלוש קריאות רגילות שיכולות להתקיים, באופן תאורטי, גם ביום אחד. כך תוקנו כבר חוקי יסוד, גם בקדנציה הנוכחית וגם בקדנציות בעבר.

המצב בו הכנסת היא כמעט כל יכולה ובלתי מוגבלת - כאשר בכוחה לחוקק חוקים רגילים, בכוחה לכונן חוקי יסוד ללא הגבלה של רוב מיוחד, אין עליה פיקוח של בית פרלמנט עליון או כוח וטו נשיאותי, או איזון של נציגים מחוזיים, והיא נשלטת באופן טוטלי (כל עוד הקואליציה מתפקדת) בידי הממשלה - הוא מסוכן מאד מבחינת האיזונים והבלמים ועקרון ביזור הסמכויות. הגוף המאזן היחיד שיכול להגביל את כוחו של השלטון הוא בית המשפט העליון - ומכאן הסכנה הגדולה שבניסיונות לפגוע בכוחו. אלה למעשה יוזמות לפירוק קו ההגנה האחרון מפני מתן כוח מוחלט ובלתי מוגבל בידי השלטון.

מה שדרוש כדי לשים סוף לטרפת חוקי היסוד הוא ההפך: חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את שריונם של חוקי היסוד ברוב גדול, יקשה על תיקונם וידרוש גם הליך חקיקה ארוך שיאפשר ביקורת ציבורית ויישוב הדעת בעת חקיקת יסוד. אין צורך במעבר למצב בו כמעט בלתי אפשרי לתקן את החוקה, כמו בארה"ב, אך חייבות להיות מגבלות. את חוקי המשחק לא משנים בכל פעם שהם אינם נוחים פוליטית למאן-דהוא. תזכיר חוק יסוד: החקיקה שהציעה שרת המשפטים, עושה את ההפך: הוא כמעט ולא דורש הליך או רוב מיוחד לחקיקה או תיקון של חוקי יסוד (מסתפק ברוב של 61 חברי כנסת) מחד, וגם פוגע בכוחו של בית המשפט לפסול חקיקה מאידך – שכן הוא מעניק לידי הכנסת את "פסקת ההתגברות". בכך מוסיפים חטא על פשע ורק מחזקים עוד יותר את כוחה הכמעט בלתי-מוגבל ממילא של הכנסת.

פורסם לראשונה בהארץ.