עונש מוות לביטחון

הרתעה או נקמה? עונש מוות למחבלים לא הוכח כאפקטיבי, ופוגע באינטרס הלאומי של ישראל לטווח הארוך, אך מסתבר שהפוליטיקאים מעדיפים לעיתים לקושש קולות באמצעות סיפוק רגש הנקמה של בוחריהם על חשבון מניעים ביטחוניים.

Flash 90

השבוע תעלה לדיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט, לקראת קריאה ראשונה, הצעת החוק המבקשת להטיל עונש מוות על רוצחים "בנסיבות של מעשה טרור". לדברי מציעי החוק, שלושה חברי כנסת מסיעת 'ישראל ביתנו', ההצעה מיועדת " ליצור הרתעה משמעותית בקרב מבצעי פעילות טרור". אך האם זו באמת המטרה של הצעת החוק?

ראשית, אם הרציונל של ההצעה מסתמך על סוגיית ההרתעה, עלינו לשאול את עצמנו על מה בדיוק מסתמכים כותבי ההצעה? לפי העמדה הגורפת שהביעו כלל בכירי מערכת הביטחון, מראש השב"כ דרך גורמי הצבא, הטלת עונש מוות לא מביא להרתעה. כאן המקום להזכיר כי לפי החוק החל בשטחים כבר היום, ניתן להטיל עונש מוות על טרוריסטים מורשעים, אך הפרקליטות הצבאית נמנעת מלבקש עונש זה, בין השאר בשל ההערכה כי הדבר יזיק יותר משיועיל. עמדה זו מתיישבת עם ממצאיהם של כמעט כל הקרימינולוגים המדגימים כי עונש המוות אינו מרתיע, ובמיוחד עבריינים אידיאולוגיים הנכונים ליטול על עצמם סיכונים אישיים משמעותיים.

אבל גם אם מגישי הצעת החוק יצלחו את המשוכה "הביטחונית", הם יתקלו במשוכה משפטית. היועץ המשפטי לממשלה מתנגד להצעה, בין היתר מן הטעם שהיא מנוגדת להתחייבויות הבינלאומיות של ישראל, שמונעות החזרה של עונש המוות במקום בו הוא בוטל, מכיוון שהיא תפגע במעמדה של ישראל בעולם, ומשום שהיא מעוררת קשיים חוקתיים של ממש. מעבר לשאלה העקרונית אם עונש המוות עצמו אינו מנוגד לחוקי היסוד, הרעיון להטיל עונש מוות רק על סוג מסוים של רוצחים – טרוריסטים – ולא על רוצחים אחרים, מעלה חשש כבד לאפליה. רק לפני מספר שבועות קבע בית המשפט העליון של מדינת וושינגטון שבארה"ב כי עונש המוות במדינה אינו חוקתי, משום שהוא ייושם בפועל באופן המפלה לרעה בני מיעוטים. חוק שנועד מלכתחילה לחול אך ורק על מחבלים פלסטינים הנו בעייתי פי כמה. למנסחי ההצעה אין גם שום הסבר מדוע דווקא בעת הנוכחית בה רמת הטרור נמוכה יחסית, יש צורך דחוף באמצעי כה קיצוני שנדחה על-ידי רוב עצום של מדינות העולם ושאף מדינה מערבית פרט לארה"ב ויפן לא נוקטת בו (וגם בארה"ב ישנה בשנים האחרונות ירידה חדה במספר ההוצאות להורג).

לאור חולשת הרציונל הביטחוני, אין אלא להגיע למסקנה כי המניע מאחורי ההצעה הנו פוליטי נטו – ההצעה מיועדת לספק את רגש הנקמה של חלקים גדולים בציבור הישראלי, ולגרוף מרגשות אלו רווח אלקטורלי. התופעה הזו, במסגרתה פוליטיקאים מבקשים לכפות על מערכת הביטחון לנקוט באמצעים שיש קונצנזוס מקצועי שהם אינם תורמים לשמירה על הביטחון, כמו גירוש משפחות מחבלים והרעת תנאי הכליאה שלהם, או כי הצבא סבור כי נזקם עולה על תועלתם, כמו הריסות בתים, מסוכנת. היא מצביעה על כך שחלק מהפוליטיקאים שמים בראש סדר העדיפויות שלהם שיקולים אלקטורליים ואת הרצון לקושש קולות באמצעות סיפוק רגש הנקמה של בוחריהם, על חשבון שיקולים ביטחוניים. מטרידה גם העובדה כי קידום הצעות מסוג זה נעשה, לעיתים תכופות, תוך ניצול ציני של אסונם ואבלן של משפחות קרבנות הטרור, באופן המקשה על קיומו של דיון קר רוח בהצעות שעל הפרק.

אבל בניגוד לכנופיה או לחברה שבטית, מדינת חוק מודרנית אינה עוסקת בנקמה. מערכת החוקים שלה מבוססת על תפיסות של הוגנות, צדק ושוויון ולא על תפיסות קמאיות של נקמה ושנאה. היוזמה להכניס לספר החוקים הישראלי חוק עונש מוות חדש תכתים את מערכת המשפט של מדינת ישראל והיא חותרת תחת יסודותיה כמדינת חוק. המציאות בה שיקולים פוליטיים גוברים על שיקולים ביטחוניים מסכנת גם את ביטחונה של המדינה ועלולה לגרום לפגיעה ממשית באינטרס הלאומי ארוך הטווח שלה.

הסכנה שבהסתמכות על רגש נקם בעת נקיטת אמצעים ביטחוניים אינה חדשה. כבר בשנת 1948 אלתרמן כתב בטור השביעי: "מי בפועל, ומי בטפיחת הסכמה, נדחקים במלמול של "הכרח" ו"נקם" לתחומם של פושעי מלחמה". רק שאז, בן גוריון שיבח את אלתרמן על עמדתו המוסרית המרשימה, הורה לשכפל 100 אלף עותקים של הטור ולהפיץ אותו לכל חיילי צה"ל על מנת שיפעלו לאורו. אבל, בניגוד לח"כים של 'ישראל ביתנו', מה בן גוריון הבין בביטחון, בהרתעה או בבניין מדינת חוק?

המאמר פורסם לראשונה בהארץ.