האם באמת צריך את הסיבוב השני?

עם שיעורי הצבעה נמוכים יחסית, קיומו של סיבוב שני בבחירות המקומיות הוא יקר ומסורבל, ולא בטוח שהוא בכלל הכרחי. מודל המאפשר לדרג את המועמדים יכול להיות פתרון אפקטיבי וחסכוני, שיעלה את המוטיבציה להצבעה ויחסוך למשלם המסים כסף רב.

ביום שלישי (13.11) ייערך הסיבוב השני בבחירות המקומיות ב-55 יישובים – באותן רשויות שבהן אף אחד מהמועמדים לראש הרשות לא קיבל 40% ומעלה מקולות המצביעים, אבל האם באמת יש צורך בסיבוב השני? בכלל לא בטוח.

שיעורי ההשתתפות בסיבוב השני של הבחירות המקומיות נמוכים מאשר בסיבוב הראשון. לפי נתוני משרד הפנים, בבחירות המקומיות הקודמות ב-2013 נערך סיבוב שני ב-38 יישובים. בעוד שאחוז ההצבעה בסיבוב הראשון באותם יישובים עמד על כ-60%, בסיבוב השני הוא ירד לכ-51%.
הסיבות לכך רבות: ישנם תושבים שבסיבוב הראשון תמכו במועמד שלא עלה לסיבוב השני, או שההצבעה למועצת הרשות הייתה חשובה עבורם יותר מההצבעה לראש הרשות. כמו כן, ככל שתדירות הבחירות עולה – הבוחרים מפתחים אדישות ועייפות, ואחוזי ההצבעה יורדים. סיבה נוספת לירידה באחוז ההצבעה היא פתיחת הקלפיות רק בשעות הצהריים. בבחירות המקומיות הנוכחיות, הפער בין אחוז ההצבעה בסיבוב הראשון והשני עלול אף לגדול, משום שבסיבוב הראשון היה יום שבתון – אך הסיבוב השני הוא יום עבודה רגיל.

סיבה נוספת שבעטיה כדאי לוותר על הסיבוב השני היא כלכלית – בחירות נוספות בעשרות רשויות מצריכות העסקה של .עובדים בקלפיות, תשלומים לספקים ונותני שירותים ומימון נוסף שהמדינה מעניקה לרשימות שמועמד מטעמן משתתף בסיבוב השני. דוח מבקר המדינה על הבחירות המקומיות ב-2013 מצא ליקויים משמעותיים בהיערכות של משרד הפנים ושל הרשויות המקומיות לסיבוב הבחירות השני, בעיקר בכל הנוגע להיערכות למימונו ולמכרזי התקשרות עם ספקים. אז נכון ש"דמוקרטיה עולה כסף", אבל האם יש דרך לשפר את הדמוקרטיה וגם לחסוך את הכסף?

בעולם נהוגות שיטות בחירה שונות, ביניהן שיטות המאפשרות לדרג מועמדים. שיטות כאלה מקובלות, בווריאציות שונות, בבחירות דמוקרטיות רבות – החל מהבחירות לפרלמנט באוסטרליה ובאירלנד ועד בחירות מקומיות בערים כמו סן פרנסיסקו, לונדון ומלבורן. לפי השיטה המוצעת, המצביע לא בוחר במועמד אחד בלבד, אלא מדרג את המועמדים לראש הרשות לפי סדר העדפתו: את המועמד הטוב ביותר בעיניו ידרג ראשון, את הבא אחריו שני וכן הלאה. בשיטה זו, אם אחד המועמדים מקבל למעלה מ-50% מההעדפות ראשונות של הבוחרים – הוא יוכרז מנצח. אם לא נמצא מועמד כזה, מתקיימים "סיבובים נוספים" וירטואליים: המועמד שקיבל את מספר ההעדפות הראשונות הנמוך ביותר נושר מהמרוץ, וההעדפות השניות של תומכיו מפוזרות בין שאר המועמדים כאילו היו העדפותיהם הראשונות. הליך זה נעשה שוב ושוב עד שאחד המועמדים זוכה ביותר מ-50% מההעדפות הראשונות.

לצורך ההמחשה, אם בבחירות שהתקיימו לפני שבועיים בירושלים היו משתמשים בשיטה זו – משה ליאון, עופר ברקוביץ וזאב אלקין היו "עולים" לסיבוב השני והקולות של מי שהצביעו ליוסי דייטש כהעדפה ראשונה היו מתחלקים בין שלושתם, לפי העדפתו השנייה של כל בוחר. אם לאחר חלוקה זו ליאון, ברקוביץ' או אלקין היו מקבלים למעלה מ-50% מהקולות, הם מנצחים בבחירות. אם לא – שוב המועמד במקום האחרון היה נושר וקולותיו היו מחולקים בין השניים הנותרים לפי העדפתו הגבוהה ביותר של כל בוחר.

שיטה זו תתרום לא רק לשיעורי השתתפות גבוהים יותר וחיסכון כספי. מחקרים הראו כי היא גם מתמרצת את המועמדים שלא לנהל תעמולת בחירות שלילית ופוגענית, משום שתעמולה שלילית עלולה להרתיע את המצביעים מלבחור בהם כעדיפות השנייה.
הביקורת העיקרית כלפי השיטה היא שסיבוב שני מחדד בפני ציבור הבוחרים את החלופות, ועשוי לייצר הכרעה פוליטית מושכלת יותר. ובכל זאת, על רקע העובדה שאין שיטת בחירות מושלמת –אין ספק שלכל הפחות מגיע שווה לנו לתת לשיטת הדירוג צ'אנס.