בית שמש ליברלית מתל אביב?

העצרת לזכר יצחק רבין ז"ל בתל אביב חשפה בפנינו את פרצופה הצבוע של מעוז הליברליות הישראלית, וחוסר יכולת להקשיב למי שהגיע לייצג את הצד האחר של המפה הפוליטית. מסתבר שתל אביב יכולה לקבל שיעור בפלורליזם דווקא מבית שמש

Flash 90

אם חשקה נפשך במשנה ליברלית-פלורליסטית, לאן תפנה? לבית שמש או לתל-אביב?
נתוני הפתיחה של בית שמש גרועים במיוחד: מתנהלת שם מערכה אינטנסיבית על שליטה במרחב הציבורי בין חרדים מכאן וחילונים וציונים-דתיים משם. המערכה איננה רעיונית בלבד: כך, למשל, הדרת נשים תקיפה ומכוערת היא פרקטיקה שכיחה. זכורות לרע יריקות על ילדות שלבושן איננו עונה לקוד המחמיר ושלטים המבקשים להכווין נשים למדרכות משלהן. חיילים חרדים לא מעזים להיכנס עם מדיהם לשכונות מסוימות.

בבית שמש מתקיימות יותר מעשר (!) מערכות חינוך נפרדות. כל קבוצה רעיונית – הנבדלת מחברותיה באורחות החיים, מאורך הגרב ועד היחס לאומנות ולמדע – מבקשת לחנך את ילדיה על פי דרכה. מה שנראה מרחוק, מתל אביב, כעיירה הררית זנוחה ומסתגרת, הינו, למעשה, קליידוסקופ של זהויות, אמונות ודעות, המבטא ריבוי וגיוון מצד אחד, ומחלוקת ומדון מצד שני. עושר השמור לבעליו – לטובתו ולרעתו.

והנה, דווקא משם, מהעיר שהיא שדה קרב זהותי, יצאה בשורה גדולה כאשר נבחרה, בין היתר בקולות חרדיים, ראש עיר שמציעה לבוחריה משנה פלורליסטית למהדרין. ד"ר עליזה בלוך, על פי מצעה ועמדותיה, ראויה לככב כמנהיגת פוסטר של משנה ליברלית שמדינת ישראל חייבת לאמץ. האישה הדתייה, עם כיסוי הראש, מתחייבת ליצירת מרחב משותף ומכיל. בלשונה: "להפסיק לדבר מחיצות; להתחיל לדבר בני אדם".

הליברליות הישראלית מתגלה לעיתים כמקסם שווא. זוהי ליברליות שבאה לרשות הרבים רכובה על מכבש רב-עוצמה שמבקש ליישר את העקום, תוך שימוש במצפן חד משמעי המוביל אל יעד נקודתי בו שוכנת ה"אמת". כביכול, קיימת שם בחוץ אמת, שמכוחה ועל פיה זכאי הליברל לשפוט את הזולת הרעיוני. מדקלמים אמירות פוליטיקלי-קורקט, ולמעשה מתנהגים כקנאים. ד"ר בלוך, נוכח מציאות קשה ומורכבת בהרבה מזו המתקיימת בתל אביב, החליטה לנהוג אחרת: היא הורתה שתמונותיה, כאשה, לא יוצגו בשכונות החרדיות בבית שמש. הליברל הקנאי יגנה זאת כאקט של כניעה והתרפסות, הליכה על מדרון חלקלק שתוצאתה הרת אסון. בפועל, זו הפגנת אומץ ציבורי והמחשה של תפיסה ליברלית המבינה את הצרכים והרגישויות של הזולת ויודעת לאזן בין ערכים מתנגשים מתוך אחריות לתמונה הכוללת.

הבחירה הרגישה והלא מתחנפת לאופנה הליברלית הקנאית לא רק שנכונה מהותית, היא גם מועילה מעשית. תמונותיה של המועמדת לא הוצגו, אך העובדה היא שבראש העיר המתחרדת עומדת אישה לא חרדית. מה שמתחזה כמדרון יורד הוא למעשה אקט של הכלה וכבוד כלפי האחר שמסמן שביל המטפס מעלה.
ומנגד, בכיכר יצחק רבין, האייקון של העיר שממתגת את עצמה כמעוז השפיות, הפתיחות, הליברליות והפלורליזם, נחשף פעם אחר פעם ציבור גדול ששרירי ההכלה שלו רפוסים להחריד.

האירוע האחרון במוצאי השבת, בעצרת הזיכרון לרצח רה"מ רבין ז"ל, הדגים זאת היטב: השר צחי הנגבי, שייצג בעצרת את הימין, התקבל בקריאות בוז של אלפים ובניסיון לסתום את פיו. כך, ברוב עם, מחנה כועס אחד, לא היה מסוגל לשמוע נאום בודד של מי שמייצג את המחנה האחר. איזו עליבות עצמית יש בהמון הקורא לממלכתיות אך איננו מוכן להקשיב לקול שמייצג את הרוב הישראלי. איזו סתירה פנימית יש בקהל ליברלי שאוזניו אטומות ופיו פעור בקריאות בוז. לא נדרשה מהקהל בכיכר הקרבה או וויתור, אלא רק מתן מקום, קטן וסמלי, ל"אחר" הפוליטי שבא להציג את האמת שלו לגבי הטראומה הלאומית ומשמעותה.

ההמון הנסער בכיכר מניח שהצדק היחיד האפשרי מצוי באמתחתו. הוא מחלק, לנוחיותו, את הישראליות ל"הם" ו"אנחנו" באורח כל כך חד, עד כדי פסילת הלגיטימיות להשמעה של עמדת הזולת.
כדאי להם לקנאים שבעיבורה של תל-אביב, זו שפניה לים, להאזין למסר הליברלי העולה משולי הרי יהודה.

המאמר פורסם לראשונה בהארץ.